חצב מצוי Urginea maritima- זהו אחד הצמחים העתיקים ביותר המשמש ברפואה ומוזכר כבר בפפירוס אברס מהמאה ה15 לפנה”ס. הצמח שימש ברפואה העממית לריפוי פצעים בקרקפת, כאבי עצבים ברגלים ובעמוד השדרה, לריפוי טחורים, לריפוי שברים, לריפוי מחלות עור ופצעים עמוקים, נגד חרשות
חצב מצוי Urginea maritima
משפחה: שושניים
אזור תפוצה: יםתיכוני
שם ערבי: בצלאלפאר, פרעון, אונסול, אקסיל, אדייןאלעייר.
מקור השם: מזוהה עם החצב או החצוב המופיע במשנה. יש האומרים ששמו בא לו מכוחו העצום של הבצל לחצוב לו דרך בקרקעות קשות ולעומקים גדולים עד כדי כך, שקשה מאוד להוציא את הבצל מהקרקע. שמו הערבי מציין את העובדה, שבבצל משתמשים להפקת חומר רעל נגד עכברים "פאר" בערבית.
פולקלור הערבים נוהגים לשתול אותו בבתיהקברות שלהם, שכן לפי האמונה העממית הוא מעיד על לובנם ונקיונם של המתים.
גירסה אחרת אומרת, ששתלו אותם בבתיקברות למען יוליכו את בקשותיהם של האנשים אל המתים. לפי המסורת היהודית, תחם יהושע בעזרתו את גבולות הארץ ואת גבולות נחלות השבטים (גמרא בבא בתרא).
הכורמים הערבים מאמינים, שהחצב פורח ביום בו מתמלא הזית שמן. פריחת החצב מלמדת את הבדואים באלעריש מתי יגיעו השלווים לחופים. החצב הוא גם סמל יום האהבה ט”ו באב. אצל המצרים הקדמונים נקרא הצמח בשם ’עין סית’ האל המתנגד לאל השמש. החצב נקרא כך כי הוא פורח באותו רגע שהשמש כבר אינה בשיא עוזה, והוא מסמל, איפוא, את תחילת הסתיו. כמו כן האמינו המצרים, שבית שיש בו חצב יישמר מהרוחות הרעות.
הבדואים קוראים לתפרחת שלו עודא’סוהייל, שכן הוא מבשר את עליית הכוכב קנופוס ,בערבית "סוהייל".
במדרש כתוב, שהחצב שימש כמאכל לצבי בתיבת נוח, ובמחקרים חדישים אכן נמצא, שאחת החיות היחידות המסוגלת לאכול את עלי החצב, היא הצבי. שמו האנגלי Sea squill מלמד על נוכחות חומר גורם הקאה בעלים של הצמח. הערבים תושבי הארץ משתמשים בחצב לצורכי חיזוי גשם: אם פריחתו מוקדמת בעונה, בראשית חודש אוגוסט, או אם יש שפע של פריחה זהו סימן לשנה גשומה העתידה לבוא. אך אם הפריחה מאוחרת, או חלילה יש מעט פריחה סימן בדוק הוא שתהיה שנת בצורת. השימוש בחצב לצורכי חיזוי גשם קדום ביותר, וכבר תיאופרטוס מזכיר זאת בספרו.
לא פלא, איפוא, שאחד משמותיו של החצב בערבית הוא מיזאןאלריי, שפירושו מאזני הרטיבות.
שימושים ברפואה העממית זהו אחד הצמחים העתיקים ביותר המשמש ברפואה ומוזכר כבר בפפירוס אברס מהמאה ה15 לפנה”ס. הצמח שימש ברפואה העממית לריפוי פצעים בקרקפת, כאבי עצבים ברגלים ובעמוד השדרה, לריפוי טחורים, לריפוי שברים, לריפוי מחלות עור ופצעים עמוקים, נגד חרשות.את כל אלה מרפאים בעזרת גלדי הבצל של החצב. ידוע, מזמנים קדומים, כצמח שיש בו חומר המגביר השתנה, מרפא שיעול כרוני ומחלות ריאה.
שימושים ברפואה הקונבנציונלית ברפואה המודרנית מפיקים מהצמח חומרים היעילים בריפוי אסטמה, שיעול ודלקת ריאות. כמו כן מפיקים ממנו חומרים מגבירי השתנה ומעוררי הקאה. עיקר השימוש בו הוא בהפקת תרופות לריפוי מחלות לב.ריפוי מחלות הלב נעשה בעזרת הגליקוזיד סקילרין המצוי בחצב. גליקוזיד זה הוא בעל השפעה דומה לזו של החומר המרפא מחלות אלה ונמצא בעצבונית "הדיגיטליס".
סקילרין במנות קטנות מאוד מהווה חומר מכייח, במנות גדולות יותר חומר המחזק את הלב במקרים של איספיקה. במנות גדולות עוד יותר הוא מהווה רעל חריף וחזק.
בבתי המרקחת מוכרים גם תרופה המופקת מבצל החצב ונקראת ’בולבוס סצילאה’
(Bulbus scillae). כמו כן משתמשים בבצל להפקת רעל נגד עכברים.
תמצית כוהלית של הבצל הכתוש מהווה תרופה טובה נגד אמבות, וכן יש לתמצית הזאת השפעה אנטיסרטנית במקרים מסוימים.
שימושים אחרים במזרח הקדום ובאירופה הקדומה נהגו להשריש יחורי תאנה בתוך בצל החצב, כדי שהיחור יהנה מהלחות שבתוך הבצל, וכן כאמצעי לחיטוי היחור נגד טפילים וחיידקים למיניהם.חז”ל התנגדו לכך, כמובן, בגלל חשש כלאיים.
30% מבצל החצב מהווה החומר הפוליסכרידי סיניסטרין. חומר זה מתפרק ותוסס בקלות במגע עם מיקרואורגניזמים שונים, ולכן שימש הבצל גם כבסיס לייצור משקאות חריפים.
משפחה: שושניים
אזור תפוצה: יםתיכוני
שם ערבי: בצלאלפאר, פרעון, אונסול, אקסיל, אדייןאלעייר.
מקור השם: מזוהה עם החצב או החצוב המופיע במשנה. יש האומרים ששמו בא לו מכוחו העצום של הבצל לחצוב לו דרך בקרקעות קשות ולעומקים גדולים עד כדי כך, שקשה מאוד להוציא את הבצל מהקרקע. שמו הערבי מציין את העובדה, שבבצל משתמשים להפקת חומר רעל נגד עכברים "פאר" בערבית.
פולקלור הערבים נוהגים לשתול אותו בבתיהקברות שלהם, שכן לפי האמונה העממית הוא מעיד על לובנם ונקיונם של המתים.
גירסה אחרת אומרת, ששתלו אותם בבתיקברות למען יוליכו את בקשותיהם של האנשים אל המתים. לפי המסורת היהודית, תחם יהושע בעזרתו את גבולות הארץ ואת גבולות נחלות השבטים (גמרא בבא בתרא).
הכורמים הערבים מאמינים, שהחצב פורח ביום בו מתמלא הזית שמן. פריחת החצב מלמדת את הבדואים באלעריש מתי יגיעו השלווים לחופים. החצב הוא גם סמל יום האהבה ט”ו באב. אצל המצרים הקדמונים נקרא הצמח בשם ’עין סית’ האל המתנגד לאל השמש. החצב נקרא כך כי הוא פורח באותו רגע שהשמש כבר אינה בשיא עוזה, והוא מסמל, איפוא, את תחילת הסתיו. כמו כן האמינו המצרים, שבית שיש בו חצב יישמר מהרוחות הרעות.
הבדואים קוראים לתפרחת שלו עודא’סוהייל, שכן הוא מבשר את עליית הכוכב קנופוס ,בערבית "סוהייל".
במדרש כתוב, שהחצב שימש כמאכל לצבי בתיבת נוח, ובמחקרים חדישים אכן נמצא, שאחת החיות היחידות המסוגלת לאכול את עלי החצב, היא הצבי. שמו האנגלי Sea squill מלמד על נוכחות חומר גורם הקאה בעלים של הצמח. הערבים תושבי הארץ משתמשים בחצב לצורכי חיזוי גשם: אם פריחתו מוקדמת בעונה, בראשית חודש אוגוסט, או אם יש שפע של פריחה זהו סימן לשנה גשומה העתידה לבוא. אך אם הפריחה מאוחרת, או חלילה יש מעט פריחה סימן בדוק הוא שתהיה שנת בצורת. השימוש בחצב לצורכי חיזוי גשם קדום ביותר, וכבר תיאופרטוס מזכיר זאת בספרו.
לא פלא, איפוא, שאחד משמותיו של החצב בערבית הוא מיזאןאלריי, שפירושו מאזני הרטיבות.
שימושים ברפואה העממית זהו אחד הצמחים העתיקים ביותר המשמש ברפואה ומוזכר כבר בפפירוס אברס מהמאה ה15 לפנה”ס. הצמח שימש ברפואה העממית לריפוי פצעים בקרקפת, כאבי עצבים ברגלים ובעמוד השדרה, לריפוי טחורים, לריפוי שברים, לריפוי מחלות עור ופצעים עמוקים, נגד חרשות.את כל אלה מרפאים בעזרת גלדי הבצל של החצב. ידוע, מזמנים קדומים, כצמח שיש בו חומר המגביר השתנה, מרפא שיעול כרוני ומחלות ריאה.
שימושים ברפואה הקונבנציונלית ברפואה המודרנית מפיקים מהצמח חומרים היעילים בריפוי אסטמה, שיעול ודלקת ריאות. כמו כן מפיקים ממנו חומרים מגבירי השתנה ומעוררי הקאה. עיקר השימוש בו הוא בהפקת תרופות לריפוי מחלות לב.ריפוי מחלות הלב נעשה בעזרת הגליקוזיד סקילרין המצוי בחצב. גליקוזיד זה הוא בעל השפעה דומה לזו של החומר המרפא מחלות אלה ונמצא בעצבונית "הדיגיטליס".
סקילרין במנות קטנות מאוד מהווה חומר מכייח, במנות גדולות יותר חומר המחזק את הלב במקרים של איספיקה. במנות גדולות עוד יותר הוא מהווה רעל חריף וחזק.
בבתי המרקחת מוכרים גם תרופה המופקת מבצל החצב ונקראת ’בולבוס סצילאה’
(Bulbus scillae). כמו כן משתמשים בבצל להפקת רעל נגד עכברים.
תמצית כוהלית של הבצל הכתוש מהווה תרופה טובה נגד אמבות, וכן יש לתמצית הזאת השפעה אנטיסרטנית במקרים מסוימים.
שימושים אחרים במזרח הקדום ובאירופה הקדומה נהגו להשריש יחורי תאנה בתוך בצל החצב, כדי שהיחור יהנה מהלחות שבתוך הבצל, וכן כאמצעי לחיטוי היחור נגד טפילים וחיידקים למיניהם.חז”ל התנגדו לכך, כמובן, בגלל חשש כלאיים.
30% מבצל החצב מהווה החומר הפוליסכרידי סיניסטרין. חומר זה מתפרק ותוסס בקלות במגע עם מיקרואורגניזמים שונים, ולכן שימש הבצל גם כבסיס לייצור משקאות חריפים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה