ועוד יש בארבעה מינין אלו ענין אחר, שהם דומים לאיברי האדם. שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל, לרמוז שיעבוד את בוראו בשכלו. והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם, לרמוז שיישיר כל גופו לעבודתו ברוך הוא. וההדס דומה לעיניים, לרמז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו. והערבה דומה לשפתיים, שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדבור, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו, ויירא מהשם אף בעת השמחה. עכת"ד.
ועל זה פירש במדרש (ויק"ר ל יד) וזת"ד: רבי מני פתח (תהלים לה) "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב (ומיניו שהם כאמור לעיל רומזים לאיברי הגוף) השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם וההדס דומה לעין וערבה דומה לפה והאתרוג דומה ללב. אמר דוד אין בכל האיברים גדול מאלו שהן שקולין כנגד כל הגוף הוי כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (בשדרה ובפה ובעיניים ובלב, וזמ"ש: "ולקחתם לכם" – קחו כביכול מעצמכם להלל לה' בכל גופכם ולבבכם ועינכם ופיכם בכל עצמותיכם וְעַצְמוּתְכֶם) עכל"ל.
המינים נאגדים יחד עם הלולב שהוא כנגד השדרה
וכולם צריכים להיות אגודים יחד עם הלולב שהוא כנגד השדרה שיש בשדרה ח"י חוליות כנגד היסוד הנקרא חי עולמים ובי"ח חוליות אלו מתגלגלת טיפת מח להיהפך לטיפת זרע (כמבואר בספרי "כגבר יאזור חלציו" פרק א).
ומכיוון שהשדרה היא עיקר הגוף כולם אגודים אל הלולב ורומז התיקו"ז (תי"ג עמ' כט) "אעלה בתמר" (שיהש"ר ז') אעלה ראשי תיבות אתרוג ערבה לולב הדס, וכל זה בתמר דווקא שממנו הלולב.
קטע מהספר "באתי לארמוני"לרב משה ארמוני שליט"א
כותב החינוך: (מצוה שכד מצות לולב) וזת"ד: שנקח ביום ראשון של חג הסוכות בידינו פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות וערבי נחל, שנאמר: (ויקרא כ"ג, מ') "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל". ובא הפירוש (סוכה לה) כי פרי עץ הדר זה האתרוג, וכפות תמרים הוא הלולב, ונכתב "כפת" חסר בלא ו', לרמוז שהחיוב שנקח לולב אחד ולא שנים ושלשה או יותר, וענף עץ עבות הוא ההדס, וערבי נחל היא הערבה הידועה בישראל.
משרשי המצוה: שהאדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע. ועל כן כיון שרצה המקום לזכות עמו ישראל, אשר בחר, הִרְבָּה להם מצוות, להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום.
ומכלל המצוות שציונו להתפיש מחשבתינו בעבודתו בטהרה היא מצות התפילין, להיותן מונחין כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל והם הלב והמוח, ומתוך פעלו זה תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק: וכמו כן מצות הלולב עם שלשת מיניו (אתרוג הדס וערבה) מזה השורש היא (לייחד את מחשבותינו לה' ית'), לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף, וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת, לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלהים בעת ההיא, ציונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינין כולם משמחי לב רואיהם.
והנה רמז לדבר שכל המינים בגימטריא לולב (68) + הדס (69) + ערבה (277) + אתרוג (610) = 1024 שעולה "דכא" (כשנחשב את הַאָלֶף כְּאֶלֶף) וזה סוד (תהילים צ' ג') "תָּשֵב אֱנוֹש עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שוּבוּ בְנֵי אָדָם כִּי אֶלֶף שָנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל (רמז נפלא שצריך לחשב את הַאָלֶף כְּאֶלֶף) כִּי יַעֲבֹר וְאַשְמוּרָה בַלָּיְלָה", מידת התשובה הרמוזה במה שכתוב "תשב אנוש", קיימת עד חג הסוכות שבו אנו נוטלים ארבעה מינים שעולים בגימטריא "דכא".
והנה המזבח היה ל"ב על ל"ב אמה (יומא ט"ז ע"א), דהיינו שיטחו היה 32 פעמים 32 = 1024, והנה המזבח תפקידו לכפר לאדם על ששכח את ה' והיה מקרב בין ישראל לאביהם שבשמים, ואין לך שמחה גדולה כמו זה, כך הם דברי "החינוך" שבאים ארבעת המינים להזכיר לאדם את ה' בעת שמחתו הגדולה, ואם כן המזבח מתתא לעילא (קודם להזכר בה' ואח"כ שמחה), ונענועי הלולב מעילא לתתא (קודם שמחה ואח"כ להיזכר בה').
משרשי המצוה: שהאדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע. ועל כן כיון שרצה המקום לזכות עמו ישראל, אשר בחר, הִרְבָּה להם מצוות, להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום.
ומכלל המצוות שציונו להתפיש מחשבתינו בעבודתו בטהרה היא מצות התפילין, להיותן מונחין כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל והם הלב והמוח, ומתוך פעלו זה תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק: וכמו כן מצות הלולב עם שלשת מיניו (אתרוג הדס וערבה) מזה השורש היא (לייחד את מחשבותינו לה' ית'), לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף, וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת, לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלהים בעת ההיא, ציונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינין כולם משמחי לב רואיהם.
והנה רמז לדבר שכל המינים בגימטריא לולב (68) + הדס (69) + ערבה (277) + אתרוג (610) = 1024 שעולה "דכא" (כשנחשב את הַאָלֶף כְּאֶלֶף) וזה סוד (תהילים צ' ג') "תָּשֵב אֱנוֹש עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שוּבוּ בְנֵי אָדָם כִּי אֶלֶף שָנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל (רמז נפלא שצריך לחשב את הַאָלֶף כְּאֶלֶף) כִּי יַעֲבֹר וְאַשְמוּרָה בַלָּיְלָה", מידת התשובה הרמוזה במה שכתוב "תשב אנוש", קיימת עד חג הסוכות שבו אנו נוטלים ארבעה מינים שעולים בגימטריא "דכא".
והנה המזבח היה ל"ב על ל"ב אמה (יומא ט"ז ע"א), דהיינו שיטחו היה 32 פעמים 32 = 1024, והנה המזבח תפקידו לכפר לאדם על ששכח את ה' והיה מקרב בין ישראל לאביהם שבשמים, ואין לך שמחה גדולה כמו זה, כך הם דברי "החינוך" שבאים ארבעת המינים להזכיר לאדם את ה' בעת שמחתו הגדולה, ואם כן המזבח מתתא לעילא (קודם להזכר בה' ואח"כ שמחה), ונענועי הלולב מעילא לתתא (קודם שמחה ואח"כ להיזכר בה').
עוד יש לומר כי בחינת הסוכה הוא אור מקיף וידוע שעיקר מצות נטילת לולב לקיימה תוך הסוכה. ומבואר בכתבי האריז"ל כי פעולת הלולב להמשיך למטה אורות המקיפים לעשותם פנימיים, ואין לך שמחה גדולה מזו.
ארבעת המינים כנגד איברי האדם
הרב משה ארמוני.
תגובות
הוסף רשומת תגובה