פירות החרוב עצמם עשירים בסוכר ובחלבון ולפיכך מזינים.דבש חרובים ביואורגני טהור להשיג במרפא הבושם-04-9952122
דבש חרובים ביואורגני טהור להשיג במרפא הבושם-04-9952122
פירות החרוב עצמם עשירים בסוכר ובחלבון ולפיכך מזינים. הרמב"ם אומר על דבש החרובים: "יש המייחסים לחרוב השפעות מצוינות על מערכת העיכול, וכן להגברת התיאבון. סירופ חרובים יעיל לשיעולים כבדים ולטיפול בכלי הנשימה, וכן לעצירת שלשולים. דבש החרוב מצוין לטיפול בפצעים בחלל הפה.
מרפא הבושם, בריאות וצמחי מרפא על-פי שיטת הרמב"ם,
עמוד 151
האופן המומלץ לצריכת דבש החרובים הוא בין כף לשלוש כפות ביום.
סיפורי חרובים
עץ החרוב ופירותיו מוזכרים הרבה בסיפורים מסורתיים. להנאתכם חלק מהם:
1. בתלמוד הבבלי מסופר על חוני המעגל שראה אדם נוטע עץ חרוב. שאל אותו: "מה הטעם בנטיעה זו? שכן החרוב יישא פרי רק בעוד שבעים שנה". ענה האיש: "אני נוטע עבור הדורות הבאים, כשם שנטעו אבותי לי, אטע אני לבני".
(באשר לשנות ההמתנה לפרי הרי שהמדובר על כעשירית מהזמן… אך גם שש שנים הוא זמן רב ביחס לרוב שאר עצי הפרי).
2. רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) חי בתקופת השלטון הרומי והקבליסטים מיחסים לו את כתיבת ספר הזוהר. האגדה מספרת שיום אחד נפגשו רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי, ולידם ישב גם יהודה בן גרים. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיה של אומה הרומית שתקנו שווקים, תקנו גשרים ותקנו מרחצאות. רבי יוסי שמע ושתק. הגיב רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו הרומאים רק לצורכי עצמם הם תיקנו: השווקים בכדי להושיב בהם זונות, המרחצאות בכדי לעדן בהן את עצמם והגשרים בכדי ליטול מכס מכל מי שעובר עליהם. התגלגלו הדברים עד שהגיעו לאוזני המלכות. פסקו השליטים: יהודה שעילה – יתעלה ויתמנה למנהיג החכמים, יוסי ששתק – יגלה לציפורי ושמעון שגינה – ייהרג.
ברחו בר יוחאי ובנו והתחבאו במערה. ליד המערה בדרך "נס" צמחו להם עץ חרוב ומעין מים. ישבו השניים, למדו תורה ובמשך 12 שנים ניזונו מחרובים בלבד. לאחר מות הקיסר בוטלה גזירתו והשנים יצאו מהמערה פגשו אנשים חורשים וזורעים. אמר רבי שמעון: "אנשים אלה מניחים חיי עולם של לימוד תורה ועוסקים בחיי השעה!" כעסו עד מאוד וכל מקום שנתנו בו את עיניהם מיד היה נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם".
חזרו וישבו במערה שנים עשר חודשים נוספים, ובמלואם יצאו שוב. כל מקום שהבן מכה – היה רבי שמעון מרפא. אמר רבי שמעון לבנו: בני, די לעולם שאני ואתה עוסקים בתורה.
3. הסיפור על חנינא בן דוסא, חכם שחי בסוף ימי הבית השני והיה תלמיד-חבר לרבן יוחנן בן זכאי. עליו מסופר ש"בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בק"ב חרובין מערב שבת לערב שבת" (ברכות יז:ב, תענית כד:ב).
ואם בסיפורים עסקינן, מספרים שדרוזים לא יושבים מתחת לעץ החרוב. החרוב נחשב לעץ חסר מזל.
www.mrphbosem.com — ב-מרפא הבושם.
פירות החרוב עצמם עשירים בסוכר ובחלבון ולפיכך מזינים. הרמב"ם אומר על דבש החרובים: "יש המייחסים לחרוב השפעות מצוינות על מערכת העיכול, וכן להגברת התיאבון. סירופ חרובים יעיל לשיעולים כבדים ולטיפול בכלי הנשימה, וכן לעצירת שלשולים. דבש החרוב מצוין לטיפול בפצעים בחלל הפה.
מרפא הבושם, בריאות וצמחי מרפא על-פי שיטת הרמב"ם,
עמוד 151
האופן המומלץ לצריכת דבש החרובים הוא בין כף לשלוש כפות ביום.
סיפורי חרובים
עץ החרוב ופירותיו מוזכרים הרבה בסיפורים מסורתיים. להנאתכם חלק מהם:
1. בתלמוד הבבלי מסופר על חוני המעגל שראה אדם נוטע עץ חרוב. שאל אותו: "מה הטעם בנטיעה זו? שכן החרוב יישא פרי רק בעוד שבעים שנה". ענה האיש: "אני נוטע עבור הדורות הבאים, כשם שנטעו אבותי לי, אטע אני לבני".
(באשר לשנות ההמתנה לפרי הרי שהמדובר על כעשירית מהזמן… אך גם שש שנים הוא זמן רב ביחס לרוב שאר עצי הפרי).
2. רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) חי בתקופת השלטון הרומי והקבליסטים מיחסים לו את כתיבת ספר הזוהר. האגדה מספרת שיום אחד נפגשו רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי, ולידם ישב גם יהודה בן גרים. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיה של אומה הרומית שתקנו שווקים, תקנו גשרים ותקנו מרחצאות. רבי יוסי שמע ושתק. הגיב רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו הרומאים רק לצורכי עצמם הם תיקנו: השווקים בכדי להושיב בהם זונות, המרחצאות בכדי לעדן בהן את עצמם והגשרים בכדי ליטול מכס מכל מי שעובר עליהם. התגלגלו הדברים עד שהגיעו לאוזני המלכות. פסקו השליטים: יהודה שעילה – יתעלה ויתמנה למנהיג החכמים, יוסי ששתק – יגלה לציפורי ושמעון שגינה – ייהרג.
ברחו בר יוחאי ובנו והתחבאו במערה. ליד המערה בדרך "נס" צמחו להם עץ חרוב ומעין מים. ישבו השניים, למדו תורה ובמשך 12 שנים ניזונו מחרובים בלבד. לאחר מות הקיסר בוטלה גזירתו והשנים יצאו מהמערה פגשו אנשים חורשים וזורעים. אמר רבי שמעון: "אנשים אלה מניחים חיי עולם של לימוד תורה ועוסקים בחיי השעה!" כעסו עד מאוד וכל מקום שנתנו בו את עיניהם מיד היה נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם".
חזרו וישבו במערה שנים עשר חודשים נוספים, ובמלואם יצאו שוב. כל מקום שהבן מכה – היה רבי שמעון מרפא. אמר רבי שמעון לבנו: בני, די לעולם שאני ואתה עוסקים בתורה.
3. הסיפור על חנינא בן דוסא, חכם שחי בסוף ימי הבית השני והיה תלמיד-חבר לרבן יוחנן בן זכאי. עליו מסופר ש"בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בק"ב חרובין מערב שבת לערב שבת" (ברכות יז:ב, תענית כד:ב).
ואם בסיפורים עסקינן, מספרים שדרוזים לא יושבים מתחת לעץ החרוב. החרוב נחשב לעץ חסר מזל.
www.mrphbosem.com — ב-מרפא הבושם.
תגובות
הוסף רשומת תגובה