מדרש שבעת המינים מדרש שבעת המינים

שבעת המינים
מדרש שבעת המינים
מדרש שבעת המינים מדרש שבעת המינים
א
מרו רבותינו ז"ל: בשעה שנתן הקב"ה פירותיה של ארץ ישראל בתוכה אמר לה, דעי שעתידים בני לאכול מפירותיך, ואותו מאכל שאוכלין עולה בתוכן ונעשה דם ובשר וגידים ועצמות. לפיכך אני נותן בך שבעה מינים משובחין אלו, שבשעה שיאכלו בני מפירות אלו המינים יעלו בתוכם, ויניעו את שבעת גלגלי החיים שנתתי באדם, שעתידים בְּנֵי הוֹדוּ לְהוֹדוֹת בהן תחילה.

וכך אמר לה: שעורה זו שאני נותן בך ראי שתחיה את האדם במקום מושבו על האדמה, שהיא פרי האדמה והוא גם הוא פרי האדמה, שנאמר: "וַיִּיצֶר יהוה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה", ולא עוד אלא שהשעורה מאכל בהמה היא, על כן תהא השעורה הזו מחזקת כחות האדמה שבאדם, ומחזקת כחות החיה והבהמה שבאדם, שלולא כן אין לו מעמד בארץ.

ועוד אמר לה: תמר זו שאני נוטע בך אין כמוהו בכל מין ומין. שלולבין שבו דומין לזכר וגלעיני פירותיו סדוקין כעין הנקבה. תמרה זו תעלה כח חיים באדם עד למקום הקודש, ותעורר בו את כח היצר וכח היצירה, שנאמר "וייצר ה' אלהים את האדם", בשני יודין נאמר, יוד ליצר ויוד ליצירה, שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, ואין לך כל צדיק וצדיקה שלא נמשלו לתמר, שנאמר "צדיק כתמר יפרח", ואין צדיק אלא איבר הקודש, שנאמר "וצדיק יסוד עולם" ואיזהו יסוד עולם? כל שתקוע במקום נאמן, שנאמר "ותקעתיו יתד במקום נאמן"..

בני שעתידים לבוא ולאכול מפירותיך יהודין הם, וכחנים הם, רגשנים הם. כל צרות העולם וקושיים שבו מתרגשים עליהם ובטנם רוגזת עליהם, שנאמר "שמעתי ותרגז בטני". על כן אני נוטע בך הגפן, שעושה יין. שבשעה שמתכרכמים פניהם מדאגה ומצער ובטנם צבה, שנאמר "הציקתני רוח בטני" הם שותין מן היין הטוב הזה ומיד מתגברים ונעשין חברים זה לזה, שהיין ישמח לבב אנוש, ולא עוד אלא שהם מגלים את כל לבם וצפונותיהם ש"נכנס יין יצא סוד".

והתאנה אני נותן בך, וצורתה כצורת לב, והיא מתוקה כאהבה, ואני אין אני בוחר אלא באהבה, שהיא שם הקודש בן ארבע אותיות: אלף-הא-בית-הא. מה תאנה זו מתוקה כולה ואין בה פסולת, שבשלמותה נאכלת, כך יהא לבם של בני ובנותי מתוק ושלם באהבה שאין בה פסולת. ולא עוד אלא שיהא לבם פתוח לרווחה כתאנה זו שבשעה שהיא בשלה היא מתבקעת מרוב טוב – כה יהא לבם של בני!

ועוד אני נוטע בך את החיטה, שאילן היתה בגן עדן, ועתה נתמעטה, ואף על פי כן אין התינוק קורא אבא עד שטועם טעם דגן, לפיכך כנגד הגרון אני נותן בך את החיטה, והיא בגימטריה כ"ב, כמנין כ"ב אותיות התורה. יהי רצון שיאכלו בני את לחם החיטה ותרבה בהם הדעת, ויעלו האותיות בגרונם ולא יהיו מיצרי הגרון חסומים בפניהן כשם שהצרו מצריים עליהם, ולא יהא הדיבור בגלות, כי לחם החיטה ירבה בהם הדעת שפותחת את המיצרִים ויפתח את גרונם לומר את אשר על לבם, בבחינת "פתח פיך ויאירו דבריך".

עוד אמר המקום ברוך הוא לארץ הקדושה: זית שמן אני נותן בך, ובו ימָשחו כהנים ומלכים ולויים וכל דבר שבקדושה. שמן זית ימשחו על מצחם ויאיר עיניהם, שהשמן תמצית כל דבר הוא, כך יאירו עיניהם לראות תמצית הדברים ופנימיותם.

ודעי, שאפילו ריקנים שבהם מלאים מצוות כרימון זה, שכתר על ראשו, והוא למעלה מכל חכמה והגיון. מה רימון זה אפילו אם נופל ומתלכלך בטיט ובצואה, מה שבתוכו אינו נמאס, והוא עומד בטהרתו כך נשמת בני האדם, שהיא חלק אלוה ממעל ממש לעולם אינה נמאסת, שנאמר "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך" שרֵיקוּת שבהם למעלה מראשם, בבחינת "ושמחת עולם על ראשם" וכל מי שנופל יש להרימו, בכח זה הרימון, שנאמר: "הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי, כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ, מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף, כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי".

ענתה האדמה להקדוש ברוך הוא ואמרה: על כן בכל פעם שיעשו בניך זה הסדר לפני, ויאכלו משבעת המינים שנתת בי, מיד יעלה בהם השרף כפי שעולה באילנות, שנאמר: "כי האדם עץ השדה", ואיזה הוא השרף העולה באדם? זהו כח הנחש דקדושה, שנאמר "כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף" ויניע את שבעת גלגלי החיים, ויאירו בהם כשבעת קני המנורה המאירים במקדש שבגוף, שנאמר "וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיה,ָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ". וכשיעלה בהם השרף ויאירו בכל שבעת הגלגלים, מיד יהיו ניזונין מן המים החדשים, ויתנו פרי, וְהָיוּ כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשֹוֹת פֶּרִי, כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה

(מן המדרש הקדום. נמצא בגניזה שבלב)
שבעת המינים
שבעת המינים חג השבועות הוא אחד משלוש הרגלים הנזכרות במקרא: "את חג המצות תשמור. שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב, כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם. וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ג, טו-טז).

לחג השבועות שמות אחדים - חג שבועות, חג הביכורים, חג הקציר וחג מתן-תורה. בתקופות שונות הודגשו ערכים שונים של החג. כשישבו ישראל על אדמתם והוציאו לחם מן הארץ, היה יסוד הטבע עיקרו של החג. חגם של עובדי-האדמה, של הכורמים והיוגבים. כשגלו ישראל מארצם ונתרחקו מעל אדמתם נחוג החג כזמן מתן תורתנו ויסוד הטבע רק הוזכר ועורר געגועים אל הארץ. בימינו, בארץ-ישראל, שוב מאוחדים כל תכני החג – מתן תורה, קציר חיטים וחגיגת זיכרון ביכורים.

עבודת האדמה הייתה הבסיס לסדרי החיים והדת של עם ישראל בארץ-ישראל בימי בית ראשון ושני. פירות האילן ותבואות-השדה המבשילים ראשונה מצווה להביאם לבית-הבחירה. לחיוב זה שורשים בהשקפה שכל מתנות הטבע מאלוהים באו ואין אדם רשאי ליהנות מכל מה שזיכוהו מן השמים, אלא אם כן הקדיש את ראשיתו: "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך. וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרצו" (משלי ג', ט-י).

מביאים ביכורים רק משבעת-המינים, שבעת גידולי השדה והכרם, שבהם נשתבחה ארץ-ישראל לפי המפורט בספר דברים ח', ח: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ-זית שמן ודבש (תמרים)". שבעת המינים כתובים בסדר הבשלתם, מלבד החיטה שמפני כבודה וערכה נזכרה לפני השעורה המקדימה אותה בהבשלתה. במשנה מובא התיאור של הבאת ביכורים בימי בית שני: "כיצד מפרישין הבכורים? יורד אדם בתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, אשכול שבכר, רימון שבכר – קושרו בגמי (1) ואומר: הרי אלו בכורים. כיצד מעלין את הבכורים? - כל העירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים. ולמשכים היה הממנה אומר: 'קומו ויעלה ציון אל בית ה' אלהינו'. הקרובים היו מביאים תאנים וענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות (דבלים) וצמוקים והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב (שבולי פז), ועטרה של זית בראשו, והחליל מכה לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים" (בכורים ג).

חיטה ושעורה

"וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים" (שמות ל"ד, כב).

"אמר ר' חנינא בן פזי: הקוצים הללו אינם לא מתנכשים ולא נזרעים - מאליהם הם יוצאים ומתמרים ועולים; החטים הללו - כמה צער וכמה יגיעה עד שלא יעלו" (בראשית רבה י').

"ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו - קדם שנולד נח לא כשהיו זורעין היו קוצרין, אלא היו זורעין חטים (ושעורים) וקוצרין קוצים ודרדרים. כיון שנולד נח חזר העולם לישובו, קצרו מה שזרעו – זורעין חטים וקוצרין חטים, זורעין שעורים וקוצרין שעורים; ולא עוד, אלא עד שלא נולד נח עושין מלאכה בידיהם, לכך כתוב 'ומעצבון ידינו', - נולד נח – התקין להם מתרשות ומגלות וקרדמות וכל כלי מלאכה" (תנחומא בראשית).

גפן

"בחלומי והנה גפן לפני. ובגפן שלושה שריגים והיא כפרחת עלתה ניצה הבשילו אשכלותיה ענבים" (בראשית מ', ט-י).

כשהתחיל נח נוטע בא שטן ועמד לפניו. אמר לו: מה אתה נוטע? אמר לו: כרם. אמר לו השטן: מה טיבו? אמר לו: פרותיו מתוקים בין לחים ובין יבשים ועושין מהם יין המשמח לבבות. אמר לו השטן: רצונך שנטענו יחד אני ואתה? אמר לו: הן. מה עשה השטן? הביא רחלה ושחטה על הגפן; אחר-כך הביא ארי ושחטו עליה; אחר-כך הביא קוף ושחטו עליה; אחר-כך הביא חזיר ושחטו עליה - והטיף דמיהם והשקה בהם אותו הכרם. רמז לו, כשאדם שותה כוס אחת - הרי הוא כרחלה: ענו ושפל רוח; כשהוא שותה שתי כוסות - מיד נעשה גבור כארי ומתחיל לדבר גדולות ואומר: מי כמוני! כיון ששתה שלש או ארבע כוסות - מיד הוא נעשה כקוף: עומד ומרקד ומשחק ומנבל פיו לפני הכל ואינו יודע מה יעשה. נשתכר - נעשה כחזיר: מתלכלך בטיט ומוטל באשפה. וכל זה ארע לנח הצדיק" (תנחומא נ"ח).

במשל הגפן בישעיהו מתוארות עבודות הכורם והטיפול בגפן: "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו, כרם הזה היה לידידי בקרן בן-שמן: ויעזקהו (עקר את הטרשים האופייניים למדרונות הרי יהודה) ויסקלהו (סילק את האבנים ובנה קירות תמך למדרגות) ויטעהו שרק (נטע זן משובח של גפן שענביו אדומים כהים) ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו..." (ישעיהו ה, א-ב).

גם כיום נוכל לראות בנופי יהודה ושומרון את השומרות - סוכות האבן הבנויות בין כרמי הגפן ומיועדות למשכן השומר. את ענבי היין הביאו הבוצרים לגת, הוא היקב שנחצב באבן. סחיטת המיץ מן הענבים נעשתה בדריכת רגליים, כשהדורכים בגת החזיקו בחבל היורד מתקרת המבנה, כדי שלא ימעדו ולבל יפלו בשעת הדריכה. בגת היה פתח דרכו נזל המיץ שנסחט מן הענבים למקום בו נאגר ושם גם התרחש תהליך התסיסה. באזורים שונים של הארץ מצויים שרידים רבים של גיתות, המעידים על מקומה של הגפן בכלכלה של אותם זמנים.

"אמר ר' שמעון בן לקיש: אמה זו כגפן נמשלה: זמורות שבה - אלו בעלי-בתים, אשכולות שבה - אלו תלמידי חכמים, עלים שבה - אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה - אלו ריקנים שבישראל. וזהו ששלחו משם: יבקשו רחמים האשכלות על העלים, שאלמלא העלים איו האשכלות מתקימים" (חולין צב, ע"א)

תאנה

"וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד" (מיכה ד', ד).

"'נצר תאנה יאכל פריה' - למה נמשלה תורה בתאנה? שרב האילנות, הזית, הגפן והתמרה, נלקטין כאחת, והתאנה נלקטת מעט-מעט. כך התורה, היום לומד מעט ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשנתים" (במדבר רבה כא).

"שנה ר' יוסף: הרוצה לטעום תאנה יפנה למזרחה" (יומא פ"ג). שהתאנים מהצד שעולה השמש טעמן יפה ביותר.

"רבי בר יחזקאל נזדמן לבני-ברק, ראה עזים שאוכלות תחת תאנים. והיה דבש נוטף מן התאנים וחלב מטפטף מן העזים ומתערבים זה בזה. אמר: 'זהו זבת חלב ודבש'" (כתובות קי"א)

מעשה באדרינוס המלך שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להילחם על מדינה אחת שמרדה עליו. מצא בדרך זקן אחד שהיה נוטע נטיעות תאנים. אמר לו אדרינוס: בן כמה שנים אתה עכשיו? אמר לו בן מאה שנה. אמר לו: אתה זקן בן מאה שנה עומד וטורח ונוטע נטיעות, וכי סבור אתה לאכול מהן? אמר לו: אדוני המלך, הריני נוטע, אם אזכה אוכל מפירות נטיעותי, ואם לאו - כשם שיגעו אבותי לי כך אני יגע לבני. עשה אדרינוס שלוש שנים במלחמה וחזר. מצא לאותו זקן באותו מקום. מה עשה אותו זקן? נטל סלסלה ומלא אותה ביכורי תאנים יפות וקרב לפני אדרינוס. אמר לפניו: אדוני המלך, קבל מן עבדך. אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך עומד ונוטע, הרי כבר זיכני המקום לאכול מפירות נטיעותי, ואלו שבתוך הסלסלה - מהם. מיד אמר אדרינוס לעבדיו: טלו את הסלסלה ממנו ומלאו אותה זהובים" (תנחומא קדושים ויקרא רבה כ"ה).

רבי גדליה בן-יחיא מחבר ספר "שלשלת הקבלה" השאיר לנו לזיכרון אגדה על דבר מות רשב"ג (ר' שלמה בן גבירול) ועץ התאנה. "משורר ערבי אחד ('תוגר') נתקנא במשורר העברי על רוב חוכמתו ושירתו הנפלאה, ומתוך קנאתו הקשה הרג את רשב"ג ואת גופו טמן באדמה תחת תאנה אחת בגנו. ומאז, התאנה הזאת חנטה פגיה קודם זמנה, ועשתה תאנים גדולות ויפות מאוד, וכל יושבי העיר השתוממו לדבר במאוד. השמועה הגיעה לאוזני הכליף, אשר התאווה לדעת את סוד התאנים המפליאות האלה, המתבשלות קודם זמנן, והוא קרא ל'תוגר' וחקר ודרש את סיבת הדבר. בתחילה לא רצה הרוצח לגלות את סודו, אבל - הכליף ציווה לענותו, ומתוך עינויים הודה על מעשהו, ואז תלוהו בפקודת הכליף על אותה התאנה". ואכן נמשל הרשב"ג לתאנה שחנטה פגיה קודם זמנה, לפי שכשרונו נתבגר בשחרית חייו (השירה העברית בימי הביניים א. בן אור).

מקום חשוב לתאנה בניבים העבריים: רוצה אתה לציין אדם דל וצמוק הרי הוא "גרוגרת דרבי צדוק". עובר שנולד טרם זמנו הרי הוא "פג".

"מעשה בר' יונתן בן אלעזר, שהיה יושב תחת תאנה אחת, והיתה התאנה מלאה תאנים יפות. ירד טל והיו התאנים שואבות דבש, והיה הרוח מגבלו בעפר. באה עז אחת והיתה מנטפת חלב בדבש, וקרא לתלמידים ואמר להם: באו וראו דגמא מעין העולם-הבא, שנאמר: והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב" (תנחומא תצוה, סימן "והזהיר").

רימון

"ויבאו עד נחל אשכל ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאהו במוט בשנים ומן הרמנים ומן התאנים" (במדבר י"ג, כג).

גם בימינו ניכר רישומו של הרימון בנוף הגינות והבוסתנים של יישובי האדם הכפריים. בייחוד מתבלט השיח הגבוה בחודש האביב, כשהוא מתחיל ללבלב. עלוותו הצעירה לוהטת אז בצבעה האדום שהוא מאז ומתמיד סמל לשכרון חושים ואהבה עזה כפי שיעיד הכתוב - "לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים" (שיר השירים ז', יב-יג).

יופיו של ר' יוחנן: "הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן יביא כוס של כסף צרוף וימלאנה גרעינים של רימון אדום ויעטר כליל של ורד אדם על פיו, ויניחנו בין חמה לצל ואותו זהר מעין יופיו של ר' יוחנן הוא" (בבא מציעא פ"ד, ע"א).

רבי מאיר: "רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק" (חגיגה ט"ו, ע"ב).

"'כפלח הרמון רקתך' - אמר ר' שמעון בן לקיש: אל תקרי 'רקתך' אלא 'רקתך', שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון" (עירובין י"ט).

צורות רימונים פארו את בגדי הכהן הגדול - "ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר. ויעשו פעמני זהב טהור ויתנו את הפעמונים בתוך הרמנים על שולי המעיל סביב בתוך הרמנים. פעמן ורמן, פעמן ורמן על שולי המעיל סביב" (שמות ל"ט, כד-כו).

זית

"ויאמר להם הזית: החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים" (שופטים ט', ט).

"ו'שמן מחלמיש צור' - אלו זיתים של גוש חלב. מעשה שאמר ר' יוסי לבנו בציפורי: עלה והבא לנו זיתים מן העליה. הלך ומצא את העליה שצפה בשמן" (ירושלמי פאה ז, ה"ג, ספרי האזינו).

גזע הזית הציורי מצמיח מסביב לבסיסו נצרים, שהכורמים נוהגים להפרידם ולשותלם, ובעיני איש תקופת המקרא שימש סמל לחיי משפחה ברוכים ומאושרים – "אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך, בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך" (תהלים קכ"ח, ג). הגזע - אבי המשפחה מאריך ימים - ו"השתילים" - הבנים יוצאי חלציו המסובים לשולחנו - הם חבורה מלוכדת. בהגיע זמנו של הגזע למות בשיבה טובה, יחליפהו אחד ה"שתילים", שיגדל עד מהרה והיה אף הוא לגזע - לציר המשפחה. אך לעתים יש ו"השתילים" צומחים ומתחברים זה עם זה והיו לקורה חסונה במיוחד - כעין מקלעת גזעים. ה"שתילים" והגזעים - בני המשפחה - יתחלפו, ואילו עיקרו של הגזע, השורש - המשפחה - מאריכים ימים מכולם. בארץ חיים עדיין זיתים שנטעו בתקופה הביזאנטית וקרויים "רומיים" בפי האיכרים.

"והנה עלה-זית טרף בפיה" (בראשית ח', יא). עצים רבים ודאי נעקרו בנחשולי המבול, אך לא כן עצי הזית! ומאז חזרה היונה אל תיבת נוח, היה ענף עלי הזית במקורה של היונה לסמל של תקוות החיים והשלום לאדם. "'והנה עלה-זית טרף בפיה' - אמרה היונה לפני הקדוש-ברוך-הוא: 'רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורים כזית זה ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר-ודם'" (בראשית רבא ל"ג; סנהדרין ק"ח).

"אמר ר' יהושע בן לוי: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית זה אין עליו נושרים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אף ישראל אין להם בטלה (אבדון, כיליון) עולמית, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" (מנחה נ"ג).

"אמר ר' יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא על-ידי כתישה, אף ישראל אין חוזרים למוטב אלא על-ידי יסורים" (מנחה נ"ג).

"פעם אחת נצרכו אנשי לודקיא לשמן, מינו להם פלמיטוס (שליח) אחד. אמרו לו: לך והבא לנו שמן במאה ריבוא. הלך לירושלים, אמרו לו לך לצור. הלך לצור, אמרו לו לך לגוש-חלב. הלך לגוש-חלב, אמרו לו: לך אצל פלוני לשדה, הלך ומצאו עוזק תחת זיתיו. אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא, שאני צריך? אמר לו: המתן לי עד שאסיים מלאכתי. המתין עד שסיים מלאכתו. לאחר שסיים מלאכתו, הפשיל כליו לאחוריו והיה מסקל ובא בדרך. אמר: לזה יש לו שמן במאה ריבוא? כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים. כיוון שהגיע לעירו הוציאה לו שפחתו קומקום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו, והוציאה לו ספל של זהב מלא שמן וטבל בו ידיו ורגליו לקיים מה שנאמר: 'וטבל בשמן רגלו'. לאחר שאכלו ושתו מדד לו שמן במאה ריבוא. אמר לו: כלום אתה צריך ליותר? אמר לו: הן, אלא שאין בידי דמים. אמר לו: אם אתה רוצה ליקח קח ואני אלך עמך ואטול דמים. מדד לו שמן בשמונה-עשר ריבוא" (מנחות פ"ה).

תמר
את "הדבש" שבשבעת המינים שבהם נשתבחה ארצנו, זיהתה המסורת עם פירות התמר: "ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים" (שמות ט"ו, כז).

התמר, דקל בלשון המשנה, נחקק עמוק בלב העם בתקופת נדודיו מנאת מדבר לנאת מדבר. בחרבוני הישימון היה לבני ישראל מראה דקלים מרחוק בשורה גדולה של צל ומים. העץ התמיר ה"מיתמר" לגובה של כעשרים מטר בולט במרחבי המדבר החשופים ונראה עד למרחוק. מאז נדודי ישראל במדבר נצמד התמר לנשמת עמנו והפך לסמל ארצו בימי שמחה ויגון גם יחד. שמעון החשמונאי טבע מטבע ועליה צורת תמר, שמתחתיו שני סלים מלאי פירות התמר. ואילו אספסינוס חקק במטבע הניצחון על יהודה עץ תמר, שמתחתיו שפופה בתולת בת-ציון ביגונה.

נמשלו ישראל לתמר: התמר הזה אין בו לא עקומים ולא סיקוסים וצלו רחוק. תמרה זו אין בה פסלת אלא תמרים לאכילה, לולבין להילול, חריות לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורית לקרות בהם את הבית (בראשית רבה מ"א).

בפרחי התפרחת של התמרה ישנם עליים בלבד ומהם מתפתח הפרי. פרחי התפרחת של התמר (הזכר) מכילים רק אבקנים. ההאבקה נעשית בעיקר על-ידי הרוח, לפיכך יש לתמר כמות גדולה של אבקה בתפרחת הזכרית. ריבוי האבקה מבטיח את ההאבקה למרות שחלק ממנה תיזרה לרוח, ותתפזר לשווא, בלי שתגיע לתעודתה. מגדלי התמרים לא סומכים על ההאבקה באקראי על-ידי הרוח בלבד. כדי להבטיח יבול טוב של תמרים משתמשים בהאבקה מלאכותית.

חכמינו ז"ל הכירו יפה את הצמח ואת דרך רבייתו. "מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן (שם מקום) ולא היתה עושה פירות והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פירות. עבר דקלאי אחד וראה אותה, אמר: תמר היא צופה מיריחו והיא מתאוה לו בלבה. והביאו ממנו והרכיבן אותה. מיד עשתה פירות" (בראשית רבה מ"א; במדבר רבה ג').

"שישה דברים עשו אנשי יריחו (בערב פסח ואחד מהם) מרכיבין דקלים כל היום" (פסחים נ"ה, ע"ב). "מניחין כופרא זכרי לעץ נקבי" (פסחים נ"ו, ע"א). הרכבת דקלים, הכוונה להאבקת דקלים.
הערה:
1. קנה-גומא, שעושים ממנו חוטים לקשירה ולאגידה.
סגולות שבעת המינים
סגולות שבעת המינים היתרונות התזונתיים של שבעת המינים
רימון, למשל, מכיל ברזל, תאנים הם מקור טוב למגנזיום וענבים משמשים כמקור מעולה לסיבים תזונתיים. חג הסוכות הוא הזדמנות מצוינת להיזכר ביתרונותיהם התזונתיים של שבעת המינים המסורתיים
שיר-לי גולן-מאירי
התזונאית הקלינית אולגה רז, מנחת סדנאות ההרזיה "לאכול לחם ולרזות" במרכז רפואת המאה בתל-אביב, מסבירה כי שבעת המינים מספקים לגוף ויטמינים, מינרלים, סיבים תזונתיים אבל גם הרבה סוכר ולפיכך, גם לא מעט קלוריות. לכן, היא מציעה לצרוך, אך במידה.
ענבים: מקור טוב לסיבים תזונתיים, המצויים בעיקר בקליפה, ולאשלגן. נוסף לכך, הם מכילים חומרים טבעיים המסייעים באיזון רמת הכולסטרול בדם,
שיפור זרימת הדם ומניעת מחלות-לב. תהליכי ההדברה מחייבים לרחוץ את הענבים לפני האכילה ואכילה מוגזמת עלולה לגרום לשלשולים. במאה גרם ענבים יש, שימו לב, 50 קלוריות. באותה כמות של צימוקים יש 250 קלוריות.
תמרים: מקור מצוין לאשלגן, ברזל, סידן וסיבים תזונתיים. אנשים מסוימים, מסבירה רז, יסבלו מכאבי ראש בעקבות אכילת תמרים, עקב תכולת הסוכר הגבוהה בהם. ב-12 תמרים יש כ-275 קלוריות.
תאנים: מקור טוב למגנזיום, אשלגן, סידן, ברזל וסיבים. התאנים מהוות מזון טוב לסובלים מעצירות, שכן יש להן השפעה משלשלת בזכות ריבוי הסיבים. במאה גרם תאנים טריות יש כ-40 קלוריות ובאותה כמות של דבלים יש 220 קלוריות.
זיתים: עשירים בחומצות-שומן העוזרות בשיפור רמת הכולסטרול "הטוב" בדם. זית מכיל כחמש קלוריות.
חיטה: התבואה הנפוצה בעולם משמשת להכנת לחם, פסטה, דגנים, בורגול, קוסקוס ועוד. החיטה, בעיקר בגרסתה המלאה, הלא-מעובדת, מכילה ויטמינים מקבוצת בי, מגנזיום וסיבים חיוניים לבריאות.
שעורה: מכילה סיבים וויטמינים מקבוצה B ומשמשת בעיקר להכנת תבשילים ומרקים.
רימון: מכיל ברזל, אשלגן, וויטמינים מקבוצה בי וכן פיטו-כימיקלים חשובים הפעילים במניעת מחלות שונות. אבל, במאה גרם גרעיני רימון יש 158 קלוריות
הרימון ברפואות תימן וברפואה העממית והמערבית. / אנציקלופדיה "מזור ומזון"
פרי הרימון הוא אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. כל שבעת המינים, פרט להיותם מזינים, יש בהם סגולות מרפא לרוב הן בהיותם מזון שלם והן בהיותם מזון מעובד. אין סגולותיהם הרפואיות של הפירות מתבטאים בערך התזונתי של הפרי אלא בעצם הווייתם כפי שהבורא התברך הטביע בהם בשעת הבריאה. ההוכחה החותכת לכך הוא פרי הרימון. הרימון, על אף ערכו התזונתי הנמוך, יש בו סגולות מרפא אדירות מנזלת ועד סרטן כפי שיוסבר להלן: שני זנים עיקריים לרימון. האחד גדל בתחילת החורף (אוקטובר למניינם), והשני גדל באמצע החורף.(דצמבר) הראשון- קליפתו אדומה בהירה, גרגיריו ורדרדים וטעמו חמוץ מתוק. השני- קליפתו אדומה כהה עם קטעים בהירים קטנים, גרגיריו אדומים והוא מתוק. (אם נקטף בעתיו) מיצו של הרימון החמוץ מתוק גורם לעצירות, ואילו המיץ המתוק מרכך את הקיבה, ופעמים, אצל טיפוסים שונים, גורם לשלשול קל. מיץ רימון מתוק מדולל במים מיטיב עם קיבה עצבנית שאופיה הוא עצירות ושלשולים לעיתים שונים, ושני הסוגים מסייעים בחיזוק הקיבה, בסיוע למניעת דלקות גרון חוזרות ונשנות (יש לגרגר בכל פעם ששותים), בריפוי של דלקות בדרכי השתן ביחד עם תוספי מזון, בסיוע לגודש בכבד, אנמיה, מפרקים,ובמניעת מחלות כבד ושלשולים. מחקרים רפואיים מבוקרים שנעשו בטכניון ובמקומות שונים בעולם הוכיחו כי:
א. מיץ הרימון מסייע בגודש בכבד ולריפוי מחולת כבד אחרות ואף לבלימת סרטן הכבד. (לא לריפויו!)
ב. דלקות חריפות בדרכי השתן נפתרו כליל ובמהירות רבה על ידי עירוב מיץ רימונים וקרנברי בתוספת ויטמין C קומפלקס. שילוב זה גרם למניעת חזרתו של החיידק Cooli הגורם לדלקות חריפות ולפגיעה בכליות.
ג. הרימון בעל השפעה חיובית בטיפול סרטן השד (ביחד עם אמצעים נוספים), וכתחליף לטיפול הורמונאלי בגיל המעבר. הוכח שמיץ הרימון ושמן העשוי מזרעיו גרם לאפופאטוזיס (מוות מבוקר של תאים סרטניים תוך כדי השארת התאים האחרים הבריאים). ככל הנראה, סגולתו זו קשורה בעצם היותו פיטואסטרוגני, כלומר, אסטרוגן צמחי חליפי כדרך שנמצא בסויה, בשומר, בבטטה, בזרעי פשתן ובעוד, ובנוסף, עצם היותו אנטיאוקסידנט חזק המכיל פלבנואידים.
ד. מחמת היותו אנטיאוקסידנט חזק במיוחד שביכולתו, לפי מחקרים השוואתיים, לנטרל רדיקלים חופשיים אף יותר מיין אדום ותה ירוק, הוא מגן מפני טרשת עורקים, והוא מוריד את רמות ה-LDL (הכולסטרול הרע), ויתכן שאף מפריע לחילוף החומרים השלילי שגורם ליצור כולסטרול.
ה. מיץ הרימון העפציי, כלומר, שיש בו בנוסף גם מעט דבעון שהשתחרר עם עריכת המיץ, מסייע רבות להחלקת קמטים, לחיזוק וייצוב העור ואף ואף לליכודו. סגולתו זו באה לו מחמת היותו גם אוקסידנטי וגם היותו מכיל פלבנואידים.

הרימון ברפואות תימן.
הרימון היה פרי חשוב לשימושים רפואיים. בתימן השתמשו בכל חלקי הפרי לשימוש רפואי. בכל מחוז היתה צורת שימוש שונה. השימוש בחלקי הרימון היה, הן לשימושים חיצוניים, והן לשימושים פנימיים, ובמחוזות שונים אף השתמשו בו למטרות קוסמטיות.

השימוש בפרי הרימון.
בפרי הרימון החמוץ ובמיצו השתמשו לעצירת השלשול ואף למקרה דיזינטריה, דהיינו, שלשול דמי בעקבות הרעלה וחיידקים. ברימון החמוץ השתמשו לריפוי ולחיזוק הקיבה. במקרים של קיבה עם נטייה לשלשול, היו מציעים לחולה ליטול בכל יום רימון. פתגם עממי תימני היה רווח בקרב ערביי תימן יותר מאשר בקרב היהודים והוא היה אומר: "רימון בכל יום מרחיק את הרופא". כאשר היה אדם משתכר או נוטה לשכרות בעקבות שתיית ערק, או בעת כאבי ראש, היו מציעים לו ליטול רימון. בקרב יהודי תימן, הרימון נחשב כפרי המזקק את הדם, מסלק את התולעים, ומסייע למחלות עור והורדת חום הגוף. הרימון היה נחשב אצלם כפרי מעולה לקיץ, כיוון שמיצו היה מרווה ומרענן. למטרת ריוויון היו משתמשים גם בחומץ רימונים שהיו מכינים אותו על ידי תסיסה. על אף סגולותיו, היו מציעים להמעיט ממנו כיוון שפריו עוצר. בתימן עשו הבחנה בין הפרי המתוק לבים הפרי החמוץ ועיקר השימוש למטרות רפואיות באופן פנימי היה בעזרת הרימון החמוץ.

השימוש בקליפת הרימון.
בתימן היו משתמשים באופן יעיל בקליפת הרימון על ידי הרתחתו למקרים של שלשול. מי שהיה סובל מכאבי בטן או משלשולים, היו מציעים לו לשתות תה העשוי מקליפת הרימון. מקליפת הרימון היו משתמשים לעשיית דיו לספר תורה והוא היה נחשב כמרכיב חשוב בו שכמותו המדוקדקת גורמת לחיזוק הדיו ולהשארתו לתקופה ארוכה. הקליפה, כאבקה, היתה משמשת אף למטרות קוסמטיות. נשות עדן, שידועות בפניהן החלקות והמתוחות, השתמשו בזה למטרות קוסמטיות ביחד עם מספר תבלינים שאחד מהם הוא הכורכום. במחוזות שונים, היו משתמשים בהם לפצעים בפנים או בגוף, כאשר האבקה היתה מעורבת עם שמן זית כתית, וכן לכתמי עור. במחוזות אחרים, היו משתמשים במי קליפת הרימון בצורה מרוכזת לצביעת ידי הכלה, וכן באבקתו להרחקת מוגלה. לצורך זה, היו משתמשים באבקה בלבד, ללא שמן.

השימוש בקליפת השורש.
בקליפות השורש והגזע היו משתמשים לנשירת שיער יחד עם מספר צמחים. יש לציין שדרך זו להתמודדות בנשירת השיער היתה יעילה, ולא רק שעוצרת לגמרי את הנשירה, אלא אף גורמת במקרים מסוימים לגדילת פלומה של שיער כשיער הרך של הילדים.

השימוש בפרחי הרימון.
בפרחים השתמשו לנגעים שונים, לעצירת שלשול ואף למחלות נפש שונות. השימוש למחלות נפש הוא מעניין ואף נבדק כיום בקליניקה מסוימת.

לסיכום.
הדרך של התמודדות במצבים נפשיים ופיזיים בתימן על ידי הרימון קביל גם בימינו אנו, ורובו הגדול בדוק ומנוסה.
מחבר המאמר
רחמים עדני
medicinal plants
http://www.mrphbosem.com/