|
|---|
צמחים מרפא המסיעים לבעיית הפסוריאזיס
שמן נר הלילה, שמן בוראג', קלנדולה ,הדס,סרפד, חרדל,פשתן,גדילן מצוי אתרוג,אלמוות הכסף,הם היעילים ביותר לטיפול בפסוריאזיס.
אלמנטים נוספים היעילים בטיפול בפסוריאזיס:
-מושק וענבר,ג'אל אלוורה,
צמח מרפא שוש קרח - (ההשפעה של החומצה ה- glycyrrhetinic הנמצאת בשוש קרח דומה לזו של משחות המכילות הידרוקורטיזון).
בטיפול מקומי ניתן להשתמש עם משחות על בסיס קמומיל (הפלבנואידים שבשמן האתרי של הקמומיל הם נוגדי דלקת ונוגדי אלרגיה). ניתן להשתמש גם באופן חיצוני.
גם צמחים כגוןאובליפיחה-אשחר,קלנדולה וארגן, שן ארי ולפה יכולים לעזור. |
|
|---|
 להלן מס' צמחי מרפא של א''י המומלצים לטיפול בבעית הספחת-פסוראזיס:
1.קיסוסית
2.אזוביון רפואי.
3.אתרוג.
4.נר הלילה.5.זנגביל,6.הדס.7.סירפד.8.ער אציל.9.קמומיל.10.תילתן אדום.11.גדילן מצוי.
אנו במרפא הבושם נשתדל לפרט על כל צמח בניפרד .(ניתן לראות בהרחבה על צמחי מרפא ושמנים באינדקס המתאים שלנו באתר) |
|
|---|
 מה היא הפסוריאזיס (ספחת psoriasis) ומה אפשר לעשות ?
לא אחת ניתן לפגוש באנשים שעור מרפקיהם אדמדם, מכוסה בקשקשים עבים בעלי גוון לבנבן כסוף. זאת היא רק אחת מהתופעות של מחלת הפסוריאזיס (ספחת). 100 אלף ישראלים סובלים ממחלת עור זו אך למרבה המזל רוב החולים לוקים בה באופן קל. המחלה מתפתחת גם אצל גברים וגם אצל נשים באותה מידה. על פי רוב היא מופיעה בגילאים שבין 10 ל 30 שנה, אם כי הביטויים הראשונים למחלה יכולים להתבטא בכל גיל. הפסוריאזיס אינה מחלה מדבקת ולרוב אינה גורמת לגרד או מיחושים אחרים.
מה הם סימני הפסוריאזיס?
כפי שצויין הפסוריאזיס מתאפיינת בדרך כלל בהופעה של משטחי עור אדומים מכוסים בקשקש לבן. המיקום האופייני ביותר הוא במרפקים, בברכיים ובעור הקרקפת. במיקרים קשים יותר של פסוריאזיס מופיעים שטחי עור דומים בחלקי גוף נוספים לעיתים עד כדי כיסוי שטח הגוף כולו. קיימות גם צורות מיוחדות של פסוריאזיס בהן המחלה מופיעה רק בכפות הידיים והרגליים או רק בבתי השחי והמפשעות. אצל תינוקות, הפסוריאזיס יכולה להתבטא לראשונה כדלקת חיתולים קשה שאינה מגיבה לטיפול. למרות שהפסוריאזיס פוגעת ברוב רובם של המקרים רק בעור, כ 5 אחוזים מחולי הפסוריאזיס סובלים גם מדלקת פרקים המתלווה למחלת העור ומתבטאת בכאבים ונפיחות בפרקים עד כדי נכות. יש שגם הציפורניים נפגעות. הן מאבדות את צורתן החלקה ומתעבות בקצוות. סימן ראשון לפגיעה בציפורניים הוא הופעתן של שקערוריות קטנות בציפורן או תופעות הנראות כטיפות שמן מתחת לציפורן.
מה הם הגורמים להופעת הפסוריאזיס?
הסיבה לפסוריאזיס אינה ידועה, אך מאחר וכ 30 אחוזים מהחולים מוסרים שאחד מבני המשפחה סובל מפסוריאזיס מניחים שהתורשה היא אחד הגורמים להווצרות המחלה. קיימות הוכחות לכך שהמחלה קשורה בשני תהליכים. הראשון תהליך דלקתי הגורם להרחבת כלי דם וליצירת אודם בעור הפסוריאטי והשני הוא ייצור מואץ של תאי עור חדשים בשכבת העור העליונה (אפידרמיס). בניגוד לעור נורמלי שבו האפידרמיס מתחלף אחת לחודש, בעור עם פסוריאזיס התאים יתרבו במהירות והשכבה כולה תתחלף בתוך מספר ימים. התאים החדשים שנוצרים אינם תקינים והם מצטברים על העור בצורת קשקש עבה ודביק.
מה מחמיר את הפסוריאזיס?
אדם בעל נטייה למחלה יכול לפתח פסוריאזיס באיזור שהעור נחבל או נשרט, בתוך צלקות, לאחר כווית שמש קשה או עקב מתח נפשי מתמשך. בנוסף, פסוריאזיס יכולה להתפרץ לאחר דלקת גרון (בעיקר אצל ילדים) או לאחר נטילת תרופות מסוימות. יש אנשים שפיתחו פסוריאזיס לאחר שימוש בליתיום, לאחר נטילת תרופות נגד יתר לחץ דם מקבוצת חוסמי הבתא כגון (Deralin) ותרופות נגד מלריה. |
|
|---|
 עיצות לחולי פסוריאזיס
כדאי להקפיד על משקל תקין. השמנת יתר מגבירה את הסיכוי להופעת נגעים פסוריאטיים.
המנעות משתיית אלכוהול יכולה להיטיב עם חלק מהחולים.
כדאי לפנות לבדיקה וטיפול אצל רופא העור גם כשהתופעות הן מעטות.
כדאי להגן על העור מחבלות העלולות לעורר התפתחות מקומית של נגעים פסוריאטיים. יש להמנע מגירוי העור הנובע ממריטת גבות, הצטברות סבון מתחת לטבעות, נעילה של נעליים לוחצות או גילוח הרגליים עם סכין שאינו חד מספיק.
חומרים קוסמטיים וחומרים כימיים חריפים כמו תכשירים לדפילציה (מסירי שיער כימיים) עלולים לגרום לאודם, הצטלקות ולעורר התפתחות נגעים פסוריאטיים.
חשיפה מבוקרת לשמש עוזרת לרוב הלוקים בפסוריאזיס,אולם יש להמנע מכוויות שמש העלולות להחמיר את המחלה.
באקלים יבש ובאוויר המיובש על ידי מיזוג או חימום כדאי להוסיף לחות באמצעות מכשיר מיוחד למטרה זו.
יש להגן על חולים ובעיקר ילדים עם פסוריאזיס מפני דלקות גרון הנגרמות על ידי סטרפטוקוקים. בחלק מהמקרים ימליץ הרופא על נטילת אנטיביוטיקה כטיפול מונע.
אין לקלף את הקשקש מעל הנגעים הפסוריאטיים. קילוף קשקש גורם להופעת נקודות דם ויכול להפחית את יעילות הטיפול באותו איזור.
יש להקפיד על שימון קבוע של העור כדי למנוע יובש והיווצרות סדקים.
רצוי ככל האפשר להמנע ממתח נפשי. הוכח כבר שמתח וחרדה עלולים לגרום להחמרת הפסוריאזיס. מומלץ על כן לעסוק בפעילות ספורטיבית ותחביבים. מדיטציה, ביופידבק ושיטות הרפיה אחרות היכולות להביא לגרום להטבה אצל חלק מהחולים.
רצוי להמנע ממגע ממושך וישיר של העור עם כפפות גומי. שימוש בכפפות כותנה מתחת לכפפות הגומי ימנע את החיכוך והגירוי לעור.
ציפורניים שיש בהן שינויים הקשורים בפסוריאזיס כדאי לקצר ככל האפשר, ולא להותיר חלק חופשי של הציפורן.
יש להתייעץ עם רופא העור לגבי שימוש ממושך במשחות המבוססות על סטרואידים (קורטיזון). שימוש מופרז בתכשירים אלה גורם לתופעות לוואי ואף להחרפת הפסוריאזיס זמן קצר לאחר הפסקת הטיפול. |
|
|---|
פסוריאזיס - ספחת
רקע כללי:
פסוריאזיס היא הפרעת עור נפוצה ביותר, הפוגעת ב – 2-4% מהאוכלוסייה. המחלה נגרמת ע"י התחלקות מהירה של תאים. קצב החלוקה של תאי עור בעת פסוריאזיס גדול פי 1000 בערך מאשר בעור בריא. בקצב כזה התאים מצטברים ונוצרת קשקשת מוכספת. המחלה פוגעת בנשים ובגברים במידה שווה, הגיל הממוצע הוא 27.8 שנים (גיל שכיח להתחלת פסוריאזיס 20-40), למרות שאצל 2% מהחולים המחלה מתחילה בגיל שנתיים.
בבסיס פסוריאזיס יש 2 דברים עיקריים:
1. שגשוג גדול של תאים – מהשכבה הבזאלית מתחיל תהליך של קרטיניזציה. התחלקות התאים מאוד מהירה. בפסוריאזיס מתא בזאלי אחד הופך להיות קשקש תוך 3-4 ימים, במקום תוך חודש במצב בריא.
2. תאים לא תקינים - יש תהליך של התקרנות– התא לא מספיק לאבד את הגרעין שלו. רואים בשכבה העליונה של האפידרמיס גרעיני תאים.
סימפטומים אופייניים ל פסוריאזיס:
• תפרחת סימטרית
• מופיע בעיקר בקרקפת, בשטחים חיצוניים: מרפקים מהווים
מקום בולט, ברכיים וציפורניים.
• המיקום משתנה מאדם לאדם, וגם באותו אדם יכול להשתנות.
• קצב המחלה יכול להיות כרוני ואיטי מאוד, גלי למשך שנים (התפרצות ולאחר מכן
התקף חוזר לאחר מספר שנים) ויכול להיות קצב קבוע. קשה לצפות את המהלך.
צורות שונות של פסוריאזיס:
1. צורת פלאק – רבדים (הכי שכיח)
2. פפולות – בגודל 3-5 מ"מ שמתכנסות והופכות להיות רובד שמכוסה בקשקשים
3. פסוריאזיס אינברסה – פסוריאזיס הפוכה – מופיעה בקיפולי העור: בתי שחי, מפשעות וטבור. אלה איזורים פנימיים בניגוד לפסוריאזיס האופייני שמופיע באיזורים חיצוניים.
4. פסוריאזיס גוטטה – נקודות – רבדים קטנים כמו טיפות, בד"כ מופיע לאחר זיהום חריף, לרב סטרפטוקוקלי. מתפשט מהר.
5. פוסטולר פסוריאזיס – פוסטולות קטנות, לרב בכפות ידיים וכפות רגליים.
6. אריתרודרמיה – אודם בכל הגוף
7. פסוריאזיס ארטריטיס – פסוריאזיס שמתלווה למחלת פרקים
הטיפול הנטורופתי ב פסוריאזיס - ספחת
גורמים ל פסוריאזיס מבחינה נטורופתית:
1. עיכול לא מושלם של חלבון
2. רעלת דם במעיים
3. תפקוד כבד פגום
4. צריכת אלכוהול
5. צריכה מוגזמת של שומנים מהחי
6. חסרים תזונתיים
7. סטרס
עיכול לא מושלם של חלבון:
אם עיכול חלבון אינו מושלם או אם יש ספיגה לא מספיקה של חומצות אמינו במעיים, חיידקים יכולים לפרק חומצות אמינו לתרכובות רעילות רבות. יש קבוצה של חומצות אמינו רעילות, הידועות בשם פוליאמינים (למשל: פוטרצין, ספרמידין וקדברין), אשר אצל הסובלים מפסוריאזיס רמותיהן מוגברות. תרכובות אלו תורמות מאוד לקצב המוגזם של התרבות תאים.
שיפור קליני של המחלה קשור ברמות נמוכות של פוליאמינים בעור ובשתן.
רעלת דם במעיים:
רעלנים שמקורם במעיים מעורבים בהתפתחות פסוריאזיס וביניהם: אנדוטוקסינים (מרכיבי דופן התא של חיידקים מסויימים), מוצרים סטרפטוקוקיים, CANDIDA ALBICANS, תרכובות שמרים ומכלולים חיסוניים IgE ו – IgA. תרכובות אלו גורמות להגברת קצב התרבות התאים באופן דרמטי. גדילת יתר של פטרת קנדידה במעיים היא גורם עקרי במקרים רבים של פסוריאזיס.
דיאטה דלת סיבים תזונתיים קשורה לרמות מוגברות של רעלנים, שמקורם במעיים.
סיבים תזונתיים עוזרים לשמור על בריאותו של המעי הגס, מרכיבי סיב רבים מסוגלים להתקשר לרעלנים במעיים ולעודד את הפרשתם בצואה.
תפקוד כבד פגום:
תיקון תפקוד כבד פגום מועיל מאוד בטיפול בפסוריאזיס. הקשר בין הכבד לפסוריאזיס קשור לאחד מהתפקידים הבסיסיים של הכבד – סינון דם וסילוק רעלים מהדם החוזר דרך מחזור הדם הפורטלי מהמעיים. פסוריאזיס קשורה לנוכחות של מספר מוצרי לוואי חיידקיים בדם.
אם הכבד מוצף ברמות גבוהות מאוד של רעלנים מהמעיים או אם יש ירידה ביכולת הכבד לסלק רעלים, רמת הרעלנים במחזור הדם תעלה ומצב הפסוריאזיס יוחמר.
צריכת אלכוהול:
ידוע כי צריכת אלכוהול מחמירה פסוריאזיס. ההשפעות השליליות של אלכוהול הן תוצאה של הגברת הספיגה של רעלנים מהמעיים (ע"י פגיעה במוקוזה של המעי), יחד עם פגיעה בתפקוד הכבד.
חסרים תזונתיים:
• רב המחקרים הרפואיים הפיקו תועלת מהשימוש בשמן דגים עשיר ב – EPA ו – DHA.
מספר מחקרים קליניים מסוג DOUBLE BLIND הראו שהעשרת התזונה ב - 10-12 גרם של שמן דגים (1.8 גרם EPA ו – 1.2 גרם DHA) גרמו לשיפור משמעותי. השיפור הנובע מתוספת של EPA הוא תוצאה של עיכוב היצירה של תרכובות דלקתיות. בעורם של חולי פסוריאזיס ייצור לויקוטריאנים דלקתיים מחומצה ארכידונית גדול פי כמה וכמה מהרמה הנורמלית.
• בחולי פסוריאזיס יש ירידה ברמות ויטמין A ואבץ.
• החוקרים משערים כי בעת פסוריאזיס יש חוסר רגישות לאינסולין, בגלל הרמות המוגברות בנסיוב של אינסולין וגלוקוז.
• אצל חולי פסוריאזיס רמות הגלוטטיון פראוקסידאז נמוכות, כנראה בגלל גורמים כמו התמכרות לאלכוהול, תזונה לקויה ואיבוד עור מוגזם של מחלת שגשוג יתר.
• קיימות עדויות המצביעות על כך שלויטמין D יש תפקיד בבקרה על שגשוג יתר של תאים.
היבטים נפשיים:
כ – 39% מחולי הפסוריאזיס מדווחים על אירוע רווי מתח שהתרחש במהלך החודש שלפני התפרצות המחלה. תחזית ההחלמה של חולים אלו טובה יותר. בחקירת עברם של מספר חולים דווח שטיפול מוצלח בפסוריאזיס הושג באמצעות היפנוזה וביופידבק בלבד.
טיפול מקומי:
הטיפול המקומי מיועד להקלה סימפטומטית בלבד
GLYCYRRHIZA GLABRA
למרכיבי הצמח יש השפעה הדומה לזו של הידרוקורטיזון מקומי המהווה טיפול לפסוריאזיס.
במספר מחקרים נראה כי המרכיב GLYCYRRHETINIC ACID המצוי בצמח היה טוב יותר מהקורטיזון המקומי, בעיקר במקרים הכרוניים.
MATRICARIA CHAMOMILLA
משתמשים בתכשיר של הצמח לטיפול במחלות עור שונות כולל פסוריאזיס, אקזמה ועור יבש, קשקשי ומגורה. המרכיבים הפלבנואידים והשמנים של הצמח הם בעלי פעילות אנטידלקתית ואנטי אלרגית.
ALOE VERA
במחקר שנעשה נמצא כי שימוש מקומי בקרם מאקסטרקט של הצמח היה יעיל מאוד בפסוריאזיס.
צמחי מרפא
ישנם צמחי מרפא רבים רלוונטים למצב של פסוריאזיס. את פורמולת הצמחים יש להתאים באופן אישי למטופל במסגרת טיפול נטורופתי:
• HYDRASTIS CANADENSIS - מעכב את היצירה של פוליאמינים.
• SMILAX SARSAPARILLA – קושר ומעודד הפרשה של אנדוטוקסינים חיידקיים.
SILYBUM MARIANUM - משפר את תפקוד הכבד, מעכב דלקת ומקטין שגשוג עודף
של תאים.
ועוד...
פוטותרפיה - טיפול באור:
1. UVB – חלק מהקרינה האולטרה סגולה. חיקוי לקרינת השמש, החשיפה לשמש טובה
לפסוריאזיס. 2-3 פעמים בשבוע מגיעים למכון פוטותרפיה, הטיפול מתחיל בשניות
בודדות עד דקות ומעלה.
2. ים המלח – מה שעוזר זה קרינת שמש מיוחדת. מינוס 400 מטר הופך את הקרינה
למיוחדת, יש יותר UVB ו – UVA. 2-4 שבועות בתקופות המעבר, חשיפה מבוקרת לפי
צבע העור וחומרת הפסוריאזיס. יש גם אפקט של התנתקות, אם יש גורמים נפשיים או
סטרסוגנים זה חשוב. נמצאים עם עוד אנשים שסובלים מאותה בעיה. אנשים שיורדים
פעמיים בשנה לים המלח זה יכול לפתור את הבעיה לכל השנה. ממומן באחוז מסויים
ע"י קופות החולים. |
|
|---|
ויקרא פרק יג
א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ב אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ. ד וְאִם-בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ, וְעָמֹק אֵין-מַרְאֶהָ מִן-הָעוֹר, וּשְׂעָרָה, לֹא-הָפַךְ לָבָן--וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, שִׁבְעַת יָמִים. ה וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו, לֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר--וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים, שֵׁנִית. ו וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שֵׁנִית, וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע, וְלֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר--וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר. ז וְאִם-פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר, אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל-הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ; וְנִרְאָה שֵׁנִית, אֶל-הַכֹּהֵן. ח וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת, בָּעוֹר--וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן, צָרַעַת הִוא. {פ}
ט נֶגַע צָרַעַת, כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם; וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. י וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה שְׂאֵת-לְבָנָה בָּעוֹר, וְהִיא, הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן; וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי, בַּשְׂאֵת. יא צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ, וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן: לֹא יַסְגִּרֶנּוּ, כִּי טָמֵא הוּא. יב וְאִם-פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת, בָּעוֹר, וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל-עוֹר הַנֶּגַע, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד-רַגְלָיו--לְכָל-מַרְאֵה, עֵינֵי הַכֹּהֵן. יג וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ--וְטִהַר, אֶת-הַנָּגַע: כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא. יד וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי, יִטְמָא. טו וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַבָּשָׂר הַחַי, וְטִמְּאוֹ: הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא, צָרַעַת הוּא. טז אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי, וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן; וּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. יז וְרָאָהוּ, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע, לְלָבָן--וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, טָהוֹר הוּא. {פ}
יח וּבָשָׂר, כִּי-יִהְיֶה בוֹ-בְעֹרוֹ שְׁחִין; וְנִרְפָּא. יט וְהָיָה בִּמְקוֹם הַשְּׁחִין, שְׂאֵת לְבָנָה, אוֹ בַהֶרֶת, לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת; וְנִרְאָה, אֶל-הַכֹּהֵן. כ וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן-הָעוֹר, וּשְׂעָרָהּ, הָפַךְ לָבָן--וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע-צָרַעַת הִוא, בַּשְּׁחִין פָּרָחָה. כא וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה אֵין-בָּהּ שֵׂעָר לָבָן, וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן-הָעוֹר, וְהִיא כֵהָה--וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן, שִׁבְעַת יָמִים. כב וְאִם-פָּשֹׂה תִפְשֶׂה, בָּעוֹר--וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ, נֶגַע הִוא. כג וְאִם-תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת, לֹא פָשָׂתָה--צָרֶבֶת הַשְּׁחִין, הִוא; וְטִהֲרוֹ, הַכֹּהֵן. {ס}
כד אוֹ בָשָׂר, כִּי-יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת-אֵשׁ; וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה, בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת--אוֹ לְבָנָה. כה וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן בַּבַּהֶרֶת, וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן-הָעוֹר--צָרַעַת הִוא, בַּמִּכְוָה פָּרָחָה; וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן, נֶגַע צָרַעַת הִוא. כו וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה אֵין-בַּבַּהֶרֶת שֵׂעָר לָבָן, וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן-הָעוֹר, וְהִוא כֵהָה--וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן, שִׁבְעַת יָמִים. כז וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: אִם-פָּשֹׂה תִפְשֶׂה, בָּעוֹר--וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ, נֶגַע צָרַעַת הִוא. כח וְאִם-תַּחְתֶּיהָ תַעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא-פָשְׂתָה בָעוֹר, וְהִוא כֵהָה--שְׂאֵת הַמִּכְוָה, הִוא; וְטִהֲרוֹ, הַכֹּהֵן--כִּי-צָרֶבֶת הַמִּכְוָה, הִוא. {פ}
כט וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה, כִּי-יִהְיֶה בוֹ נָגַע, בְּרֹאשׁ, אוֹ בְזָקָן. ל וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן-הָעוֹר, וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב, דָּק--וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא, צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא. לא וְכִי-יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת-נֶגַע הַנֶּתֶק, וְהִנֵּה אֵין-מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן-הָעוֹר, וְשֵׂעָר שָׁחֹר, אֵין בּוֹ--וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-נֶגַע הַנֶּתֶק, שִׁבְעַת יָמִים. לב וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְהִנֵּה לֹא-פָשָׂה הַנֶּתֶק, וְלֹא-הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב; וּמַרְאֵה הַנֶּתֶק, אֵין עָמֹק מִן-הָעוֹר. לג וְהִתְגַּלָּח--וְאֶת-הַנֶּתֶק, לֹא יְגַלֵּחַ; וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים, שֵׁנִית. לד וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּתֶק בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְהִנֵּה לֹא-פָשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר, וּמַרְאֵהוּ, אֵינֶנּוּ עָמֹק מִן-הָעוֹר--וְטִהַר אֹתוֹ הַכֹּהֵן, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר. לה וְאִם-פָּשֹׂה יִפְשֶׂה הַנֶּתֶק, בָּעוֹר, אַחֲרֵי, טָהֳרָתוֹ. לו וְרָאָהוּ, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּתֶק, בָּעוֹר--לֹא-יְבַקֵּר הַכֹּהֵן לַשֵּׂעָר הַצָּהֹב, טָמֵא הוּא. לז וְאִם-בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח-בּוֹ, נִרְפָּא הַנֶּתֶק--טָהוֹר הוּא; וְטִהֲרוֹ, הַכֹּהֵן. {ס}
לח וְאִישׁ, אוֹ-אִשָּׁה, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרָם, בֶּהָרֹת--בֶּהָרֹת, לְבָנֹת. לט וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה בְעוֹר-בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת--כֵּהוֹת לְבָנֹת: בֹּהַק הוּא פָּרַח בָּעוֹר, טָהוֹר הוּא. {ס}
מ וְאִישׁ, כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ--קֵרֵחַ הוּא, טָהוֹר הוּא. מא וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו, יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ--גִּבֵּחַ הוּא, טָהוֹר הוּא. מב וְכִי-יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת, נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם--צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא, בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ. מג וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה שְׂאֵת-הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת, בְּקָרַחְתּוֹ, אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ--כְּמַרְאֵה צָרַעַת, עוֹר בָּשָׂר. מד אִישׁ-צָרוּעַ הוּא, טָמֵא הוּא; טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן, בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ. מה וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל-שָׂפָם, יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא, יִקְרָא. מו כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא--טָמֵא הוּא: בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. {ס}
מז וְהַבֶּגֶד, כִּי-יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת: בְּבֶגֶד צֶמֶר, אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים. מח אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב, לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר; אוֹ בְעוֹר, אוֹ בְּכָל-מְלֶאכֶת עוֹר. מט וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם, בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ-בַשְּׁתִי אוֹ-בָעֵרֶב אוֹ בְכָל-כְּלִי-עוֹר--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְהָרְאָה, אֶת-הַכֹּהֵן. נ וְרָאָה הַכֹּהֵן, אֶת-הַנָּגַע; וְהִסְגִּיר אֶת-הַנֶּגַע, שִׁבְעַת יָמִים. נא וְרָאָה אֶת-הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, כִּי-פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ-בַשְּׁתִי אוֹ-בָעֵרֶב אוֹ בָעוֹר, לְכֹל אֲשֶׁר-יֵעָשֶׂה הָעוֹר, לִמְלָאכָה--צָרַעַת מַמְאֶרֶת הַנֶּגַע, טָמֵא הוּא. נב וְשָׂרַף אֶת-הַבֶּגֶד אוֹ אֶת-הַשְּׁתִי אוֹ אֶת-הָעֵרֶב, בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים, אוֹ אֶת-כָּל-כְּלִי הָעוֹר, אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע: כִּי-צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף. נג וְאִם, יִרְאֶה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה לֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע, בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב; אוֹ, בְּכָל-כְּלִי-עוֹר. נד וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְכִבְּסוּ, אֵת אֲשֶׁר-בּוֹ הַנָּגַע; וְהִסְגִּירוֹ שִׁבְעַת-יָמִים, שֵׁנִית. נה וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת-הַנֶּגַע, וְהִנֵּה לֹא-הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת-עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא-פָשָׂה--טָמֵא הוּא, בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ: פְּחֶתֶת הִוא, בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ. נו וְאִם, רָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע, אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֹתוֹ--וְקָרַע אֹתוֹ, מִן-הַבֶּגֶד אוֹ מִן-הָעוֹר, אוֹ מִן-הַשְּׁתִי, אוֹ מִן-הָעֵרֶב. נז וְאִם-תֵּרָאֶה עוֹד בַּבֶּגֶד אוֹ-בַשְּׁתִי אוֹ-בָעֵרֶב, אוֹ בְכָל-כְּלִי-עוֹר--פֹּרַחַת, הִוא: בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ, אֵת אֲשֶׁר-בּוֹ הַנָּגַע. נח וְהַבֶּגֶד אוֹ-הַשְּׁתִי אוֹ-הָעֵרֶב אוֹ-כָל-כְּלִי הָעוֹר, אֲשֶׁר תְּכַבֵּס, וְסָר מֵהֶם, הַנָּגַע--וְכֻבַּס שֵׁנִית, וְטָהֵר. נט זֹאת תּוֹרַת נֶגַע-צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים, אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב, אוֹ, כָּל-כְּלִי-עוֹר--לְטַהֲרוֹ, אוֹ לְטַמְּאוֹ. {פ} |
|
|---|
פירוש רש"י לחומש ויקרא י"ג
חומש ויקרא - פרק י"ג
רש"י ויקרא פרק יג (ב) שאת או ספחת וגו' - שמות נגעים הם ולבנות זו מזו: בהרת - חברבורות טיי"א בלע"ז [כתם] וכן (איוב לז כא) בהיר הוא בשחקים: אל אהרן וגו' - גזירת הכתוב היא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן: (ג) ושער בנגע הפך לבן - מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע, ומעוט שער שנים: עמק מעור בשרו - כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל: וטמא אתו - יאמר לו טמא אתה, ששער לבן סימן טומאה הוא גזירת הכתוב: (ד) ועמק אין מראה - לא ידעתי פירושו: והסגיר - יסגירנו בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע, ויוכיחו סימנים עליו: (ה) בעיניו - במראהו ובשיעורו הראשון: והסגירו שנית - הא אם פשה בשבוע ראשון טמא מוחלט: (ו) כהה - הוכהה מראיתו, הא אם עמד במראיתו או פשה טמא: מספחת - שם נגע טהור: וכבס בגדיו וטהר - הואיל ונזקק להסגר נקרא טמא וצריך טבילה: (ח) וטמאו הכהן - ומשטמאו הרי הוא מוחלט וזקוק לצפרים ולתגלחת ולקרבן האמור בפרשת זאת תהיה: צרעת הוא - המספחת הזאת: צרעת - לשון נקבה: נגע - לשון זכר: (י) ומחית - שינמינ"ט בלע"ז [רפוי], שנהפך מקצת הלובן שבתוך השאת למראה בשר, אף הוא סימן טומאה, שער לבן בלא מחיה, ומחיה בלא שער לבן, ואף על פי שלא נאמרה מחיה אלא בשאת, אף בכל המראות ותולדותיהן הוא סימן טומאה: (יא) צרעת נושנת הוא - מכה ישנה היא תחת המחיה, וחבורה זו נראית בריאה מלמעלה ותחתיה מלאה לחה, שלא תאמר הואיל ועלתה מחיה אטהרנה: (יב) מראשו - של אדם ועד רגליו: לכל מראה עיני הכהן - פרט לכהן שחשך מאורו: (יד) וביום הראות בו בשר חי - אם צמחה בו מחיה הרי כבר פירש שהמחיה סימן טומאה, אלא הרי שהיה הנגע באחד מעשרים וארבעה ראשי איברים שאין מטמאין משום מחיה, לפי שאין נראה הנגע כולו כאחד ששופע אילך ואילך, וחזר ראש האבר ונתגלה שפועו ע"י שומן, כגון שהבריא ונעשה רחב ונראית בו המחיה, למדנו הכתוב שתטמא: וביום - מה תלמוד לומר, ללמד יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאין אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן נותנין לו כל שבעת ימי המשתה לו ולכסותו ולביתו, וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל: (טו) צרעת הוא - הבשר ההוא. בשר לשון זכר: (יח) שחין - לשון חמום, שנתחמם הבשר בלקוי הבא לו מחמת מכה, שלא מחמת האור: ונרפא - השחין העלה ארוכה ובמקומו העלה נגע אחר: (יט) או בהרת לבנה אדמדמת - שאין הנגע לבן חלק אלא פתוך ומעורב בשתי מראות לובן ואודם: (כ) מראה שפל - ואין ממשה שפל, אלא מתוך לבנוניתו הוא נראה שפל ועמוק, כמראה חמה עמוקה מן הצל: (כב) נגע הוא - השאת הזאת או הבהרת: (כג) תחתיה - במקומה: צרבת השחין - כתרגומו רושם שיחנא, אינו אלא רושם החמום הניכר בבשר. כל צרבת לשון רגיעת עור הנרגע מחמת חימום, כמו (יחזקאל כא ג) ונצרבו בה כל פנים, רייטרי"ר בלע"ז [לכווץ]: צרבת - ריטריימינ"ט בלע"ז [כיווץ]: (כד) מחית המכוה - שיינימנ"ט בלע"ז [רפוי] כשחיתה המכוה נהפכה לבהרת פתוכה או לבנה חלקה. וסימני מכוה וסימני שחין שוים הם, ולמה חלקן הכתוב, לומר שאין מצטרפין זה עם זה, נולד חצי גריס בשחין וחצי גריס במכוה לא ידונו כגריס: (כט) בראש או בזקן - בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר, שזה סימנו בשער לבן וזה סימנו בשער צהוב: (ל) ובו שער צהב - שנהפך שער שחור שבו לצהוב: נתק הוא - כך שמו של נגע, שבמקום שער: (לא) ושער שחר אין בו - הא אם היה בו שער שחור, טהור. ואין צריך להסגר ששער שחור סימן טהרה הוא בנתקים, כמו שנאמר (פסוק לז) ושער שחור צמח בו וגו': (לב) והנה לא פשה וגו' - הא אם פשה או היה בו שער צהוב טמא: (לג) והתגלח - סביבות הנתק: ואת הנתק לא יגלח - מניח שתי שערות סמוך לו סביב, כדי שיהא ניכר אם פשה, שאם יפשה ועבר השערות ויצא למקום הגילוח, טמא: (לה) אחרי טהרתו - אין לי אלא פושה לאחר הפטור, מנין אף בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני, תלמוד לומר פשה יפשה: (לז) ושער שחר - מנין אף הירוק והאדום שאינו צהוב, תלמוד לומר ושער. ולמה צהוב דומה, לתבנית הזהב. צהוב, כמו זהוב אורבל"א בלע"ז [זהוב]: טהור הוא וטהרו הכהן - הא טמא שטהרו הכהן, לא טהור: (לח) בהרת - חברבורות: (לט) כהות לבנת - שאין לובן שלהן עז אלא כהה: בהק - כמין לובן הנראה בבשר אדם אדום, שקורין רו"ש [אדמוני], בין חברבורות אדמימותו, קרוי בהק, כאיש עדשן שבין עדשה לעדשה מבהיק הבשר בלובן צח: (מ) קרח הוא טהור הוא - טהור מטומאת נתקין, שאינו נדון בסימני ראש וזקן, שהם מקום שער, אלא בסימני נגע עור בשר בשער לבן, מחיה ופשיון: (מא) ואם מפאת פניו - משפוע קדקד כלפי פניו קרוי גבחת, ואף הצדעין שמכאן ומכאן בכלל. ומשפוע קדקד כלפי אחוריו, קרוי קרחת: (מב) נגע לבן אדמדם - פתוך. מנין שאר המראות, תלמוד לומר נגע: (מג) כמראה צרעת עור בשר - כמראה הצרעת האמור בפרשת עור בשר (פסוק ב) אדם כי יהיה בעור בשרו. ומה אמור בו, שמטמא בארבע מראות ונדון בשני שבועות, ולא כמראה צרעת האמור בשחין ומכוה, שהוא נדון בשבוע אחד, ולא כמראה נתקין של מקום שער שאין מטמאין בארבע מראות שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה: (מד) בראשו נגעו - אין לי אלא נתקין, מנין לרבות שאר המנוגעים, תלמוד לומר טמא יטמאנו, לרבות את כולן. על כולן הוא אומר בגדיו יהיו פרומים וגו': (מה) פרמים - קרועים: פרוע - מגודל שער: ועל שפם יעטה - כאבל: שפם - שער השפתים גירנו"ן בלע"ז [שפם]: וטמא טמא יקרא - משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו: (מו) בדד ישב - שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו. ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל: מחוץ למחנה - חוץ לשלש מחנות: (מח) לפשתים ולצמר - של פשתים או של צמר: או בעור - זה עור שלא נעשה בו מלאכה: או בכל מלאכת עור - זה עור שנעשה בו מלאכה: (מט) ירקרק - ירוק שבירוקין: אדמדם - אדום שבאדומים: (נא) צרעת ממארת - לשון סילון ממאיר (יחזקאל כח כד). פוינינ"ט בלע"ז [דוקר]. ומדרשו תן בו מארה שלא תהנה הימנו: (נב) בצמר או בפשתים - של צמר או של פשתים, זהו פשוטו. ומדרשו יכול יביא גיזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמו, תלמוד לומר היא באש תשרף, אינה צריכה דבר אחר עמה. אם כן מה תלמוד לומר בצמר או בפשתים, להוציא את האימריות שבו, שהן ממין אחר. אימריות לשון שפה, כמו אימרא: (נד) את אשר בו הנגע - יכול מקום הנגע בלבד, תלמוד לומר את אשר בו הנגע. יכול כל הבגד כולו טעון כבוס, תלמוד לומר הנגע. הא כיצד, יכבס מן הבגד עמו: (נה) אחרי הכבס - לשון העשות: לא הפך הנגע את עינו - לא הוכהה ממראיתו: והנגע לא פשה - שמענו שאם לא הפך ולא פשה טמא, ואין צריך לומר לא הפך ופשה. הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו, תלמוד לומר והסגיר את הנגע, מכל מקום, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים וכו', כדאיתא בתורת כהנים. ורמזתיה כאן ליישב המקרא על אופניו: פחתת היא - לשון גומא, כמו (שמואל ב' יז ט) באחת הפחתים, כלומר שפלה היא, נגע שמראיו שוקעין: בקרחתו או בגבחתו - כתרגומו בשחיקותיה או בחדתותיה: קרחתו - שחקים ישנים. ומפני המדרש שהוצרך לגזרה שוה מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה, נאמרה קרחת וגבחת באדם, ונאמרה קרחת וגבחת בבגדים, מה להלן פרח בכולו טהור, אף כאן פרח בכולו טהור, לכך אחז הכתוב לשון קרחת וגבחת. ולענין פירושו ותרגומו זהו משמעו קרחת לשון ישנים, וגבחת לשון חדשים, כאלו נכתב באחריתו או בקדמותו, שהקרחת לשון אחוריים והגבחת לשון פנים, כמו שכתוב (פסוק מא) ואם מפאת פניו וגו', והקרחת כל ששופע ויורד מן הקדקד ולאחריו, כך מפורש בתורת כהנים: (נו) וקרע אתו - יקרע מקום הנגע מן הבגד וישרפנו: (נז) פרחת הוא - דבר החוזר וצומח: באש תשרפנו - את כל הבגד: (נח) וסר מהם הנגע - אם כשכבסוהו בתחלה על פי כהן, סר ממנו הנגע לגמרי: וכבס שנית - לשון טבילה. תרגום של כבוסין שבפרשה זו לשון לבון ויתחוור, חוץ מזה שאינו ללבון אלא לטבול, לכך תרגומו ויצטבע, וכן כל כבוסי בגדים שהן לטבילה מתורגמין ויצטבע |
|
|---|
פירוש רמב"ן לחומש ויקרא
פרק א פרק ב פרק ג פרק ד פרק ה פרק ו פרק ז פרק ח פרק ט פרק י פרק י"א פרק י"ב פרק י"ג פרק י"ד פרק ט"ו פרק ט"ז פרק י"ז פרק י"ח פרק י"ט פרק כ פרק כ"א פרק כ"ב פרק כ"ג פרק כ"ד פרק כ"ה פרק כ"ו פרק כ"ז
חומש ויקרא - פרק י"ג
רמב"ן ויקרא פרק יג (א) אל משה ואל אהרן - בעבור כי על פי הכהן יהיה כל ריב וכל נגע, היה הדבור גם אל אהרן. או למשה שיאמר לאהרן, על דעת רבותינו (ריש מכילתא). ולא אמר בכאן {דבר אל בני ישראל}, כי הכהנים בראותם הטמאים יכריחום להסגר ולהטהר. ואמר בפרשת הטהרה (להלן יד א ב) אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע, כי אין צריך להזהיר ישראל בטהרה, וגם לא לכהן להקריב הקרבנות, כי ברצון יעשו כן. ובפרשת הזב אמר (שם טו ב) דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם, בעבור שהוא דבר סתר ואין מכיר בו, יזהירם שיודיע כל אחד חליו לכהן: (ב) שאת או ספחת או בהרת - שמות נגעים הם ולבנים זה מזה. לשון רש"י. ואמר ר"א כי שאת לשון שריפה, מן והמשאת החלה (שופטים כ מ), וישאם דוד (ש"ב ה כא). ויתכן שנקרא כן בעבור שהאש בתולדתה להנשא למעלה. וספחת מגזרת ספחני נא (ש"א ב לו), ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד א), חולי שיתחבר אל מקום אחד. בהרת, מגזרת בהיר הוא בשחקים (איוב לז כא), שיעשה כדמות אות וסימן. ואם כן, תהיה שאת שם הנגע הנעשה מן המרה הירוקה הנשרפת, והבהרת מן הליחה הלבנה, והספחת הנאספת משתיהן: ורבותינו אמרו (שבועות ו ב) אין שאת אלא לשון גבוהה, וכן הוא אומר ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות (ישעיה ב יד), ואין ספחת אלא טפלה, וכן הוא אומר ספחני נא (ש"א ב לו): (ג) עמוק מעור בשרו - כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל. לשון רש"י. ומפני זה כשהגיע הרב אצל הכתוב השני שאמר ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מראה מן העור, כתב הרב לא ידעתי פירושו. פירוש, הוקשה אצלו כיון שהיא בהרת לבנה אי אפשר לו שלא יהיה מראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל: והנה אנחנו יכולין לתקן הקושיא הזו, שלא יאמרו הכתובים במראה נגע שיהיה עמוק מן העור אלא כשיהפך בו שער לבן, אבל כשאמר {ושערה לא הפך לבן} יאמר {ועמוק אין מראה מן העור}, שכן מראה החמה אם יהיה במקום ההוא דבר שחור מפוזר בו לא יהיה המראה להמסתכל בו עמוק. והנה השער בתולדתו שחור ומבטל עומק הנגע, וכשיהפוך לבן או צהוב יהיה הלובן כולו מזהיר, ויראה כעמוק לכל מביט בו מרחוק: עם כל זה, מה שאמר הרב כל מראה לבן עמוק הוא, אינו נכון בעיני. שהרי אמרו (שבועות ו ב) אין שאת אלא לשון גבוהה, והשאת לבנה היא, כדכתיב (פסוק י) שאת לבנה, ואמרו (נגעים פ"א מ"א) שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה, והנה היא לבנה הרבה וראוי שתהיה עמוקה, ולמה יקראוה גבוהה, והכתוב גם כן לא אמר במראה השאת {עמוק מן העור}. ובתורת כהנים (נגעים פרשה א ד) אמרו מה לשון {שאת} מוגבהת, כמראה הצל שהן גבוהין ממראה החמה. ואם כל מראה לובן עמוק, הנה הדבר בהפך: ואולי נאמר, שלשון {שאת} מוגבהת, היא כנגד הבהרת, שאם תקיף את שתיהן תהיה הבהרת כמראה החמה והשאת בצדה כמראה הצל שהן כנגד העור שתיהן עמוקות. אבל הכתוב לא אמר במראה השאת {עמוק מן העור}: אבל כך נראה לי הענין הזה. שיש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החמה, והעין איננו מקבל גוון הלובן ההוא, ולכן יראה אצלו כעומק כמראה החמה שהיא עמוקה מן הצל בעבור שהעין מקבל גוון השחרות ונקבע בו, וגוון הלובן מפזר כח הראות ויתרחק לו, ולכן יראה כעמוק. והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג, הראות נחלש ממנו כאשר יחלש במקום החמה, ובלבד שלא יהיה בו שער שחור, כי אז יתפוס כח הראות בשחרות, וממנו יתפשט בכל מראה הנגע ולא יברח ממנו. והשאת היא לבנה, אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפשט ויתקרב אליו, ויראה כקרובה אצלו ומוגבהת, כענין הראות בכוכבים שהן נראים כמו גבוהין ברקיע: והזכיר הכתוב בשחין (פסוק יט) שני מראות שאת לבנה או בהרת פתוכה באדמדמות, ואמר בה (פסוק כ) מראה שפל, לא עמוק, כי הבהרת ההיא אע"פ שהיא לבנה עזה, האדמדמות שבתוכה מגרעת ממנו העומק ויחזור לשפלות מעט: ועל דרך הפשט, לא יחזור {והנה מראה שפל מן העור} רק לבהרת, אבל בשאת לבנה לא יאמר כן. ואמר בשתיהן (פסוק כא) ואם אין בה שער לבן ושפלה איננה מן העור והיא כהה, כי בעבור שיש בה מראה האדמדמות ושחרות השער אבד ממנה גם השפלות והיא כהה. והזכיר במכוה (פסוק כד) לבנה אדמדמת או לבנה, ואמר מראה עמוק (פסוק כה) על הלבנה, וחזר ואמר (פסוק כו) והנה אין בבהרת שער לבן ושפלה איננה מן העור, כי הזכיר ענין השפלות ללבנה אדמדמת, ללמד כי העומק והשפלות שניהם סימן טומאה, ואין בהם טהרה רק כשאין בהן שפלות כלל והיא כהה: והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך. ויאמרו הרופאים בספריהם, הבהרות נירא מהן מהצרעת. ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן {נגע צרעת}, כלומר מכה של צרעת, איננה צרעת גמורה, ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר {צרעת היא}, יתכן שהיא צרעת גמורה. ופעם יאמר בטומאה (פסוק כ) וטמאו הכהן נגע צרעת היא, והכונה לומר שיטמא בו מעכשיו כי הוא נגע שיבא ודאי לידי צרעת, וראוי להבדל מעתה מן העם. וכן וטמא הכהן אותו נגע הוא (פסוק כב), יאמר שהוא נגע גדול שלא יתרפא, אבל יגדל כל היותו ויפשה כאשר פשה עתה: ומה שאמר רש"י (בפסוק ג) בשער לבן שהוא סימן טומאה וגזרת הכתוב הוא, דנא פשריה דמלתא וגזירת עילאה היא די מטא על גברא ההוא, כי הנגע שלא יהפוך השער ללובן איננו אלא כיעור בעור, לא ליחה שתחליא כלל: (ה) והנה הנגע עמד בעיניו - במראהו ובשיעורו הראשון, לשון רש"י. וכמוהו ועינו כעין הבדולח (במדבר יא ז), וכן כעין הקרח הנורא (יחזקאל א כב): אבל בתורת כהנים (נגעים פרק ט יד) שנינו, אין לי אלא בעיני עצמו, בעיני תלמידו מנין, תלמוד לומר ואם בעיניו עמד (הנגע) [הנתק] (פסוק לז). אם כן פירושו ואם בעיני הכהן הנזכר עמד הנגע, כלומר שעמד על עמדו לא שינה את מקומו ולא פשה למראה עיני הכהן. ולשון מורגל בדברי חכמים כך, {נראה בעיני}. וכן ועתה תיקר נפשי בעיניך (מ"ב א יד), בדעתך ובמחשבתך. וירמוז הכתוב, כי לפי מראית עיניו ישפוט בפשיון, אינו צריך למדוד את הנגע: (ו) והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע - כתב רש"י, כהה, שהוכהה ממראיתו, הא אם עמד במראיתו ולא פשה טמא הוא. והוא באמת משמעות הכתוב, אבל לפי מדרש רבותינו אינו כן. שהרי שנינו (נגעים פ"א מ"ג) להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון ולפטור את העומד בסוף שבוע שני. ובביאור אמרו בתורת כהנים (נגעים פרק ג ח), שבבגדים עומדים בראשון מסגיר ובשני שורף, ובאדם עומד בראשון מסגיר ובשני פוטרו. ועוד אמרו במגילה (ח ב) יצא מצורע מוסגר שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים, ואילו היה צריך שתהיה כהה היתה טהרתו תלויה בגופו: ורש"י עצמו פירש שם כלשון הזה, שאין תלויה בגופו, שאם לא ימצא בשביעי סימן טומאה שער לבן או פשיון יטהרנו אע"פ שנגעו עומד בעיניו, כגון בסוף שבוע שני. אבל כך אמרו חכמים, שבסוף שבוע שני בין שכהה הנגע ממראה השלג לסיד ההיכל או שידמה לקרום ביצה, ואפילו העזה שהיתה כסיד וחזרה לשלג, וכל שכן עמדה במראיתה, כל שלא פשה מטהרה. ואם כן, פירוש הכתוב {והנה כהה הנגע}, שחזר למראה נגע אחר, כגון משלג לסיד, הואיל ולא פשה מספחת היא, שלא תאמר כיון שנשתנית הנגע למראה נגע אחר תראה בתחילה, בא הכתוב ולמד שהוא טהור, והוא הדין אם העזה, שכבר למדך הכתוב שאין השנוי ממראה למראה סימן טומאה, אלא כעומד בעיניו הוא, וכל שלא פשה טהור הוא: ואם תשאל, ולמה לא הזכיר הכתוב העזה וכל שכן כהה, בא ללמדך שאף על פי שכהה אם פשה טמא. ופירוש כהה, שהוכהה לאחד ממראות נגעים, כגון משלג ועד קרום ביצה, שעדיין נגע הוא, אבל למטה ממראות נגעים כבר נתרפא, ואין כאן נגע ואין פשיון בזה מטמאו כלל. וכענין הזה הוא מתבאר בתורת כהנים: (י) והנה שאת לבנה בעור והיא הפכה שער לבן [ומחית בשר חי בשאת] - פירוש הכתוב הזה אינו שיהיה צריך לשניהם, לשער לבן ומחיה, שהרי טמא הכתוב בשער לבן לבדו בפרשה הראשונה, וכן המחיה לבדה סימן טומאה היא. אם כן פירושו, והיא הפכה שער לבן או מחית בשר חי בשאת. והזכיר שער לבן בשאת אע"פ שכבר הזכירו בבהרת, ללמד שבשתיהן הוא סימן טומאה: ורבותינו דרשו (תורת כהנים נגעים פרשה ג ז) ליתן שיעור למחיה, שתהא כדי לקבל שער לבן שהוא שתי שערות: (יב) ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע - הנה הפריחה אינה סימן טהרה עד שתפרח בכל הגוף, חוץ מן המקומות שמנו חכמים במשנה (נגעים פ"ח מ"ה) שאין מעכבין את ההופך כולו לבן, אם כן מהו {את כל עור הנגע}. אבל פירושו, וכסתה הצרעת את כל עור הנגע ומראשו ועד רגליו, יאמר שהפך לבן מקום הנגע וכל הגוף, הא אם הפך לבן כל הגוף ומראה הנגע חזר לבהק או נתרפא טמא הוא: (כט - ל) בראש או בזקן - בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר, שזה סימנו בשער לבן וזה סימנו בשער צהוב, שנהפך שער שחור שבו לצהוב. נתק הוא - כך שמו של נגע שבמקום שער, לשון רש"י. והנראה מן הלשון הזה, שההפרש שבין נגע הראש והזקן לנגע עור הבשר הוא זה שהזכיר (כגון) [בגון] השער הלבן והצהוב, כי הנגע בארבע מראותיו כשהוא בתוך שער הראש והזקן אם נצהב בו שער, טמא, כאשר הוא טמא בעור הבשר אם הוא לבן: וכי היאך אפשר לומר כן, והלא הוא עצמו כתב (בפסוק מג) כמראה צרעת עור בשר, שמטמא בארבע מראות, ולא כמראה נתקים של מקום שער שאין מטמאים בארבע מראות, שאת ותולדתה בהרת ותולדתה. ואם בארבע מראות אין מטמא, באיזה מראה ובאיזה ענין הוא מטמא, ולא הזכיר בו הכתוב אלא סימני החליטה שבסוף, שער צהוב ופשיון: אבל חשב הרב, שנגע הראש והזקן הודיעו הכתוב בשמו, שאמר {נתק הוא} והוא השם הידוע לו ובשם הזה הוא נכר. והנה הזכיר בנגעים שמותם ומראיהן, בהרת לבנה, שאת לבנה, ובראש הזכיר שמו ובשמו הוא נודע, אבל השם ההוא טמא הכתוב, וחזר ופירש סימני החליטה בסוף, זו היא סברת הרב בנתק. וכן נראה עוד מדבריו, כי טעם הפרשה השניה (פסוק מ) ואיש כי ימרט ראשו, לומר כי כאשר ימרט הראש, שינשר השער ויקרח, יהיה טהור מטומאת נתקים מראש, ואין מטמא באותו נגע הנקרא נתק, ויהיה נדון כדיני עור בשר שאת ותולדתה, דכיון שאין כאן שער יצא מכלל דין ראש וזקן: וכל זה אינו כן, שהראש או הזקן בעוד שער בהן אינן מטמאין במראות נגעים כלל, אבל כאשר ימרט מקום בראש וינשר השער שבו מעיקרו, שנעשה המקום חלק ופנוי מכל שער, ונולד במקום הנתוק ההוא שער צהוב ודק, הוא הנגע הטמא. ולכך נקרא נתק, בעבור שנתק משם השער, לא שהוא שם בלבד כמו שאמר הרב ז"ל, אבל כשמו כן הוא, שצריך נתוק השער ההוא כגריס. ואחר נתוק השער הראשון התולדי מן המקום ההוא, אם נולד שם השער הצהוב הדק הלקויי, הוא בו סימן טומאה, לא כשנולד תחילה קודם הנתוק. וכן שנינו (נגעים פ"ז מ"א) נולד בראש או בזקן, חזר הראש והזקן ונקרחו טהורים. הראש והזקן עד שלא העלו שער, והעלו שער ונקרחו, רבי אליעזר בן יעקב מטמא שתחילתן וסופן טמא, וחכמים מטהרין. ולענין שער צהוב הקודם, נמי שנינו (שם פ"י מ"ד) שער צהוב שקדם לנתק טהור, ורבי יהודה מטמא. רבי אליעזר בן יעקב אומר לא מטמא ולא מציל. וכן הענין הזה כולו עוד שנוי בספרא (פרק ח ו): וטעם הכתוב שלא הזכיר הנתוק בתחילה, מפני שהזכיר נגע בראש או בזקן במראה עמוק ושער צהוב, ולא יתכן שיהיה המראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל בעוד השער השחור התולדתי עליו, ולפיכך תפס סתם בנהוג בבני אדם, כי בבא הנגעים בראשם ינתקו מתחילה, ויולד בנתק נגע, ויצמח בו השער הצהוב הדק הקצר. ואחר כך פירש {נתק הוא}, לבאר בפירוש שלא יטמא עד שיהיה נתוק: ודעת רוב המפרשים, שהנגע הזה שהוא הנתק אינו צריך שיהא בו בהרת ושאת ולא תולדותיהן ולא שום שינוי בעור הראש, אבל כיון שניתק השער כגריס בראש או בזקן ויעקר משרשו לגמרי הוא הנגע, ואם נולד בו שער צהוב דק טמא, וזהו צרעת הראש או הזקן. שהרי טמא הכתוב בתחילה מראהו עמוק בשער צהוב, וחזר והזכיר בשאיננו עמוק הסגר, וטמא אותו בפשיון, ומשמעות זה שאין מראה הנתק עמוק ולא משונה כלל. ובודאי שני הסימנים האלו שהן הפשיון והשער הצהוב שוים הם בדינם, ואם כן באו הכתובים ללמד שבין מראהו עמוק כמראה הבהרת או שאיננו עמוק ולא משונה כלל, כיון שניתק מטמא בשער צהוב או בפשיון. וברייתות הרבה שנויות בספרא בענין הזה: אבל היה נראה, שאחר שימרט המקום בראש אינו נגע עד שתולד במקום החלק בהרת ותולדתה או שאת ותולדתה, ואז תטמא הבהרת והשאת בשער צהוב, כמו שתטמא בעור הבשר בהפך לבן. כי הכתוב שהזכיר נגע בראש או בזקן ואמר {והנה מראהו עמוק מן העור}, ירמוז למראות הנגעים הנזכרים למעלה, והזכיר בהרת ותולדתה וכן שאת ותולדתה. ואין הפרשה הזאת אלא לטעון (טעם) [טוען] אחר שלא כענינו, והוא, שלא יטמאו מראות נגעים בראש אלא אחרי הנתוק. ויש בו להקל ולהחמיר, להקל, שלא יטמאו בשער לבן, ולהחמיר, שיטמאו בשער צהוב: והכתוב שאמר, וכי יראה הכהן את נגע הנתק והנה אין מראהו עמוק מן העור ושער שחור אין בו והסגיר הכהן את נגע הנתק, פירושו כמו ואם בהרת לבנה היא בעור בשרו ועמוק אין מראה מן העור (פסוק ד), כי {נגע הנתק} ירמוז שהיו מראות נגעים בנתוק. וזה צריך עיון בתוספתא במסכת נגעים, לפי ששנינו שם (פ"א ה"ד) והנתקים מטמאים בכל מראה, ואפילו לבנים בשחור והשחורים בלבן, ומטמאים בשער צהוב דק שמראיו כתבנית הזהב, עד כאן. נראה מזה שצריך שיהיה בנתוק מראה נגע, או לבן בעור הראש השחור כעין מראות הנגעים, או אפילו נגע שחור בעור הראש הלבן כעין המורפיאה השחורה שהזכירו הרופאים, כי הכתוב לעולם מזכיר נגע הנתק שצריך שיהיה נגע בנתק אבל לא ייחד להם מראות כמו בעור הבשר: והפרשה השניה ואיש כי ימרט ראשו, לימדה כי אין דין הנתקין אלא כאשר ימרט אמצעות הראש וישאר השער מקיף את הנתק מכל צד, אבל אם ימרט אחורי הראש או פאת הפנים וינתק מכל הצד ההוא אינו נידון בסימני הראש וזקן אלא בסימני עור בשר. והטעם, כי בטבעי בני אדם רבים שיקרח להם מיעוט השער בצדדי הראש לאחור או לפנים, ואין הנתוק בהם חולי, אלא הרי הוא כשאר הגוף, אבל כאשר ינתק השער באמצעות מקום השער אינו אלא נגע, והוא הנגע שקורין לעוזות שלנו טיני"א ובערבי אל סעפ"ה, ומיעוט הכתוב שנמרט מפאת פניו ומאחוריו שכן דרך בני אדם להקרח: וטעם הכתוב שאמר (פסוק מב) וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם, שיטמא כשאר הגוף במראות נגעים בפתוך ובחלק. ואמר כמראה צרעת עור בשר (פסוק מג), שיהיה מוחלט במחיה או בפשיון שהוא מראה הצרעת החלוטה בעור הבשר. והזכירו רבותינו שאינו מטמא בשער לבן, כמו ששנינו (נגעים פ"ד מ"ג) שהמחיה מטמא בקרחת או בגבחת מה שאין כן בשער לבן, וידרוש כן בת"כ (נגעים פרק יא ב): ויש מן המפרשים שאומרים כי טעם הפרשיות להבדיל בין הנתוק ובין המריטה. והענין הוא, כי קרחת וגבחת הוא שיעקר השער בענין שאינו עתיד לחזור, כגון שסך שער ראשו בסם משיר השער או שנעקר בטבעו ביבוש הליחה. וענין הפרשה כפי הדעת הזו, כי מתחילה דיבר הכתוב בנתק והוא שנשר השער ונכרת, מלשון ונתוק וכרות (להלן כב כד), נתקו כפות רגלי הכהנים (יהושע ד יח), ואחר כך אמר כי כאשר ימרט ראשו שיעקר השער במריטה שישאר הראש חלק ומלובן כעין נחשת ממורט, וכענין שכתוב למען יהיה לה ברק מורטה (יחזקאל כא טז), שבידוע שלא יחזור שם לעולם, אין זה נתק, אבל האיש הזה קרח הוא או גבח כדרך בני אדם הקרחים וטהור הוא: אבל אם יהיה בקרחת או בגבחת ממראות הנגעים יהיה טמא כמראה צרעת עור בשר ובסימניהון מחיה ופשיון, אלא שמעטו חכמים ממנו במדרשם שער לבן. וטעם הדבר, לפי שכבר נמרט הראש ואין ראוי לגדל שער כלל, ואם יולד מעט שער במקרה לעולם לא יהיה שחור ולא בתכונת שער אלא לקוי ולבן. וזה דעת חכמי הצרפתים בפירוש מסכת נגעים, וענין המשניות והברייתות השנויות שם נוטה לדבריהם. ואם כן יהיה הנתק חולי הסעפ"ה או החליים הידועים הנקראים מחלת שועל ושביל הנחש, וכולם חליים ויש להם עזר, והמריטה היא הקרחת ואין לה עזר ורפואה כלל: (לג) והתגלח ואת הנתק לא יגלח - כפי פשוטו, יזהיר שלא יעביר תער על מקום הנתק, שאע"פ שאין בו שער, אם יעביר התער על המקום ההוא יתגרר העור והנה סיבה (להצמיח) [מלהצמיח] בו שער, שכן דרך בעלי חטטין שבראש וכל המשירין שערותיהן לגרור המקום וגם לעשות בהן באזמל חבורות חתוכות: אבל בתורת כהנים (ט ז) דרשו ואת הנתק לא יגלח, וכי מה יש בו, כלומר והלא ניתק השער ממנו, אלא סמוך לנתק לא יגלח, הא כיצד מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לנתק כדי שיהא ניכר אם פשה. וזהו שתרגם אונקלוס ויגלח סחרני נתקא ודעם נתקא לא יגלח, שיניח בכל סביביו שתי שערות להכיר בהם הפשיון. ויהיה טעם {ואת}, כמו ויגש דוד את העם וישאל להם לשלום (ש"א ל כא), שבא סמוך להם ולא בא בתוכו. או טעמו כטעם {עם} ויחסר מלת {אשר}, יאמר ואשר עם הנתק לא יגלח, וכמוהו רבים: (מז) והבגד כי יהיה בו נגע צרעת - זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה: ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו. והטעם, כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם. וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם. ומפני זה עוד אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים, כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו ולא אצבע אלהים היא, ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי רבי שמעון (נגעים פי"א מ"ג): ועל דרך הפשט, מפני זה יחזירו הכתוב בכל פסוק ופסוק {הבגד או העור או השתי והערב}, כי הדבר נס. ולרבותינו בהם מדרשים וכולם בתורת כהנים: (נב) כי צרעת ממארת היא - לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח כד), ומדרשו (תו"כ נגעים פרק יד יא) תן לו מארה שלא תהנה ממנו, לשון רש"י. ואונקלוס תרגם סגירות מחזרא, שעשאו כן מן סלון ממאיר, שכן קורין בארמית לקוצים המכאיבים חזרי, כחזרא בגבבא דעמרא (ברכות ח א), שקילי טיבותך ושדי אחזרי (שבת סג ב). והאמת שהוא לשון מארה, כלומר שהיא קללת אלהים בבגד ובבית כאשר הזכרתי, והמדרש שאמר שהוא אסור בהנאה מיתור הלשון. וכן הדין בבית המנוגע, ונלמד מונתץ את הבית (להלן יד מה): וכך מצאתי במסכת ערלה ירושלמי (פ"ג ה"ג) אבנים המנוגעות שעשאן סיד אית תניי תני עלו מידי טומאתן, ואית תניי תני לא עלו מידי טומאתן, מאן דאמר עלו מותרות, ומאן דאמר לא עלו אסורות דכתיב צרעת ממארת היא תן בו מארה ואל תהנה בו. רבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מאפר עבודה זרה. איתיב רבי חייא בר יוסי קמי רבי יוחנן, הרי אפר הבית אינו בא מחמת עבודה זרה ותימא אסור, אמר ליה שניה היא דכתיב ביה נתיצה |
פסוריאזיס טיפול טבעי
|
|---|
בעיות עור / פ ס ו ר י א ז י ס
כללי
מכל השמנים מטפטפים 3 טיפות מתחת ללשון לפני ארוחה. רצוי לדחות שתיה או אכילה במספר דקות מנטילת השמן.
במקרה ונוטלים מספר שמנים – יש להמתין דקות אחדות בין שמן לשמן.
ממרב השמנים נוטלים רק פעם אחת ביום למעט היוצאים מהכלל המוזכרים להלן או בהתאם להוראות מפורשות.
רצוי לסגור את הבקבוקים בפקק הרגיל ואת הטפטפת להניח בכוס לאחר כל שימוש. אין לשטוף את הטפטפת במים.
המוצרים המומלצים לטיפול בפסוריאזיס ואופן השימוש בהם:
שמפו הדס / שמפו היהלום השחור – לחפיפת השער ולרחצה של הגוף.
קרם טיפולי נים – למריחה יום יומית ולרפואה מונעת – לא על פצעים פתוחים.
קומפלקס רילקס – לא מתאים לנשים בהריון. פרוט הוראות לנטילת שמנים בדף המצ"ב.
שמן נר הלילה – לא מתאים לנשים בהריון. ליטול בסמוך לשינה. פרוט הוראות לנטילת שמנים בדף המצ"ב.
קומפלקס ניקוי – פרוט הוראות לנטילת שמנים בדף המצ"ב.
קומפלקס ברזל - ליטול בשעות הערב. פרוט הוראות לנטילת שמנים בדף המצ"ב.
ג'ל אלוורה נים - שימוש יום יומי להקלה וזרוז החלמת הפצעים הפתוחים.
משחה אנטי אייג' / קרם מוסק ענבר – שימוש יום יומי להקלה וזרוז החלמת הפצעים הפתוחים.
בייבי פאסטה צמחים – למריחה על העור לאחר המקלחת.
סבון גוף נים מוצק – לרחצה של כל חלקי הגוף
קרם נר הלילה – למריחה על הנגע, לטיפול בקשקשת, יובש חריף, להחלקה של העור ולהגלדתו, למרוח יום יום או יום כן יום לא.
את תכשירנו תוכלו להשיג כאן באתר ,במשלוח אישי עד בית הלקוח.
נשמח לסייע בכל שאלה | שרות לקוחות:049952122
נשמח לארח אתכם:
בימים א'-ה' בשעות 8:00-17:00
בימי שישי ובערבי חג בשעות 8:00-14:00
כתובת:קיבוץ כברי
ד.נ אושרת 25120
mrphbosem@gmail.com
הבהרה: נדגיש, במקרה של בעיה רפואית, אנא היוועצו ברופא מוסמך.
המידע באתר זה נועד לספק אינפורמציה בלבד. בכל מקרה של בעיה רפואית יש לפנות לרופא המטפל. נשים הרות ומניקות, ילדים ואנשים הנוטלים תרופות מרשם יש להייוועץ עם הרופא.
בשימושו באתר ובקניית מוצר, מקבל על עצמו המשתמש את הוראות תקנון אתר זה.
|
|
תגובות
הוסף רשומת תגובה